כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

טלטל אותי, מותק

פוסט שמתחיל בשירה פינית, ונגמר בוידוי אישי על נומרולוגיה קבלית

בכלל התכוונתי לכתוב פוסט אחר, כשפתאום ראיתי אותו בפייסבוק. קטן, מהודק, מדויק. שיר שכתבה אווה קילפי, משוררת פינית שלא הכרתי, ושוב הפתיע אותי כמה כולנו, עמוק בתוכנו, לא משנה אם בפינלנד או בישראל, חווים את העולם באותו אופן. אחרי כל המשחק המקדים הזה, הנה השיר:

"תַגִידִי מִיָד אִם אֳנִי מַפְרִיעַ,
הוּא אָמַר כְּשֶנִכְנַס מִבַּעַד לָדֶּלֶת,
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ,
הֵשַבְתִי לוֹ,
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיוּמִי.
בָּרוּךְ הַבָּא."

ברוך הבא, גל גדול

"מה שלומך?", אני שואלת את חברתי היפה א' כשאני פוגשת אותה (פחות מדי, לגמרי פחות מדי), וברור לי שבכל פעם אקבל תשובה אחרת. א', כמוני וכמו רבים מאלה שאני פוגשת, מיטלטלת בין גלי המציאות. דרכה אני יכולה להסתכל עלי: עם השנים למדנו טוב יותר לדעת מתי להרפות ולצלול מתחת לגל עד שיעבור, ומתי להתעקש ולחתור. אפילו למדנו מתי לחכות ומתי לזעוק לעזרה. אבל דבר אחד נשאר לי, לפחות, ללמוד ממשוררים פיניים: לדעת להודות על הגלים הללו. להגיד להם "ברוך הבא", גם כשהם משאירים אותי נטולת נשימה, עם ריאות חרוכות.
מהו בעצם אותו "גל" שיש לברך? כל דבר שמטלטל אותנו, שגורם לנו לתגובה רגשית חזקה. כמעט כל דבר יכול להיות גל: המורה שכעסה על הילד שלנו. הבעל שחזר עם פרצוף חמוץ, הריב עם החמות. שלא לומר גלי צונאמי:  התאהבות. פרידה. אובדן. מחלה. לפעמים הגלים בעולם החומר, ולפעמים בעולם האנושי. רעיון חדש יכול לטלטל אותנו, וכמוהו אדם חדש שנכנס לחיינו או שיוצא מהם.
מכיוון שאנחנו שונים זה מזה, אירועי חיים שונים מתקבלים אצלנו בצורה שונה: יש כאלה שיעברו בשלווה סטואית גלים שאחרים יתפרקו מהם. בשביל אנשים מסוימים שאני מכירה, הגלים שלי הם בכלל אדמה מוצקה. אבל אין אחד שאין לו גלים וטלטולים, והשאלה היחידה היא מה אנחנו עושים כשאנחנו נתקלים בהם, ואיך אנחנו מתייחסים אליהם.
והקטע הוא שרובנו מקווים לא לפגוש אותם. יש לנו חיזיון בראש, ולפיו נועדנו ללכת בשקט בדרכנו, כשהכל מסתדר לנו בשלשות לפי רצוננו ותכניותינו. כשמשהו בא ומתחולל ומטלטל אותנו, אנחנו קודם כל מתקוממים, זועקים נגד זכות הקיום של הגל, מנסים ליישר אותו, או לברוח ממנו, וכשזה לא הולך, מנסים ליישר את עצמנו בחזרה.

לעבור את הקו הישר

ומה שאנחנו לא מבינים זה שבכלל פספסנו את העניין ואת המטרה. שהקטע בחיים האלה הוא לא להישאר ישר, אלא לצמוח, להגיע גבוה יותר, להתקדם. ובשביל לצמוח  – תשאלו כל צמח – אנחנו חייבים לעבור את הקו הישר שבו אנחנו מצויים, ולעלות למעלה, אל האור. אנחנו צריכים לבקע את שכבת האדמה, או את קליפת הביצה, או כל דימוי אחר מעולם הטבע שיעלה ברוחכם – ולעשות משהו אחר לגמרי. כי זו מהות הצמיחה – לעשות משהו אחר ממה שעשינו קודם. לעלות רמה, כמו שהילדים אומרים.
רק שבשביל לעשות משהו אחר, אנחנו חייבים לפתח סט חדש של כישורים, או של פרספקטיבות, או של הבנות. ולשם כך מגיעים הגלים לטלטל אותנו. הטלטול משיר מאיתנו הגנות, מכריח אותנו להתגמש, מזיז אותנו מהקו הישר. אז נכון, הוא גם יכול להעיף אותנו לתהומות. אבל אם יש לנו מזל, סבלנות, שאיפה למעלה  – אנחנו מחכים שהוא יעבור וצפים מחדש, חזקים ומוכשרים יותר.

כשהגל מתנפץ לך בפרצוף

הבעיה היא שהוא כואב, המפגש עם הגלים. כשגל מתנפץ לך בפרצוף, זה נכנס לנחיריים, מפוצץ את הראש, מזכיר שהמוות אורב. ולכן אנחנו מנסים להימנע מהם: מנסים לנבא מתי יגיע גל כדי לא להיות בסביבה. מפתחים אמונות טפלות. עושים ביטוח. מזיזים את המבט הצידה כשמשהו רע קורה. מאשימים אחרים. מרחיקים אותם מחיינו, כדי שהמפגש איתם לא יטלטל את כל ישותנו. רק מה? שכחנו שיש עוד דרך להתמודד עם הגלים: לגדול.
דמיינו לכם ילדה בת חמש עומדת על החוף, כשמגיע גל בגובה מטר. מה יקרה? ובכן, אם היא לא תזוז משם, הגל יסחף אותה בקלות למעמקים. אבל מה יעשה אותו גל לאשה בת ארבעים (אפילו כמוני, מטר שישים בקושי)? ובכן, לא הרבה. לכל היותר קצת רסס מלוח בעיניים.

ללכת על המים

למרבה השמחה, אותו דבר קורה לנו כשמדובר בגדילה פנימית. חשבו על אירוע שטלטל אתכם רגשית לפני כמה שנים (קחו אחד בגובה מטר, בבקשה, לא בגודל צונאמי): ריב עם חברה טובה. ביקורת מהבוסית. משבר עם הילדה או עם בן הזוג. האם עדיין היום הייתם מיטלטלים באותה עוצמה מהאירוע הזה? ובכן, אם אתם מקוראיו הקבועים של בלוג זה, אתם מן הסתם עסוקים בעבודה פנימית, ולכן התשובה היא לא. אם עשינו דרך, גלים שפעם היו מגיעים לנו לפרצוף, היום מסתפקים בלהגיע לנו לברכיים.
והעניין הוא שככל שנגדל יותר, כך הגלים יגיעו נמוך יותר ויותר לרגלינו המטפוריות. כשנגיע למדרגות פנימיות גבוהות באמת, נוכל ממש ללכת על המים, כמו שעשה נביא אחד שגדל לא רחוק מפה, ליד הכינרת.

אפשר אחרת באהבה

אבל איך גדלים ככה? ב"שיטת המגירות" שאותה למדתי לא מעט שנים קראו לזה "אפשר אחרת באהבה": הכוונה היא שאנחנו יכולים לגדול בלי קשר לגלים, פשוט על ידי תרגול בלתי פוסק. העיקרון הוא ש"קשה באימונים – קל בקרב": אם אנחנו לומדים על עצמנו בלי הרף, ומקדישים את זמננו לדברים החשובים באמת – התבוננות פנימה במקום החוצה, לקיחת אחריות על הרגשות וההתנהגות שלנו, הפסקת הניסיון לשלוט בעולם – אנחנו גדלים. זה לא אומר שיפסיקו לבוא גלים, כי הגלים הם חלק מהמציאות: זה רק אומר שהם יטלטלו אותנו פחות ופחות. ביקורת כבר לא תפיל אותנו. אובדן חיזוקים לא יחליש אותנו. פרידות לא ינפצו אותנו לרסיסים. קשיים בריאותיים לא ירגישו לנו כמו חוסר אונים.
איך עושים את זה? איך מתרגלים? התשובה אולי נשמעת מנוגדת להיגיון, אבל אם חושבים עליה עוד קצת, היא לא: הולכים אל החוף, ומתמסרים לגלים. לא בורחים מאירועים או מסיטים אותם הצידה. לא מאשימים אחרים. מרפים את ההתנגדות שלנו, את כל שרירי הנפש, ונותנים לעצמנו לחוות את הגל עד הסוף; לשקוע בו ולצוף עליו. להרגיש. לכאוב. לא לנשום. ורק שואלים: "אז מה אני אמורה ללמוד מכל זה?" כך, כל גל שמגיע גורם לנו להרפות ולגדול, עד שלפתע נגלה שגלים שפעם היו מטביעים אותנו היום עוברים לנו בקו האמצע, שלא לומר למטה מזה. ואז, הו, אז, נוכל להגיד לגל שמגיע – בצורת אירוע או אדם, פריצת דרך או משבר: "ברוך הבא. שקשק אותי, מותק. אני כולי שלך."

ומשהו אישי על נומרולוגיה קבלית – אבל לא רק:

אני אוהבת נומרולוגיה. אוהבת אותה מאד, גם אם פה ושם, כמו לכל מה שמסתכלים בו מקרוב, אני רואה בה גם פגמים ומגבלות. ומבחינתי המגבלה העיקרית של הנומרולוגיה (אם נשים בצד את העניין הקטן הזה – כמה לא מתקבל על הדעת באמת לדעת כל כך הרבה מתאריך לידה) היא שקשה לה לזהות התפתחות אישית. היא יכולה לדעת מה תהיה הנטייה הטבעית שלנו מול הגלים, אבל לא את ההשתנות בעמדה שלנו מולם במשך השנים.
דרך פרישת מספרי האישיות הנומרולוגיה יכולה לראות את כל הטווח: החוזקות והחולשות המולדות. הסביבה שנחוצה. האנשים שמתאימים. העניינים שיימצאו במוקד החיכוך עם העולם. הדפוסים שאיתם נולדנו ושזימנו לעצמנו כדי לגדול. אבל היא לא יכולה לדעת היכן בתוך כל זה האדם עצמו נמצא: האם הוא כבר זיהה בעצמו את הקושי להתחייב או את הצורך לרצות? האם הוא עשה עבודה כלשהי בעניין? האם הוא כבר במקום יותר טוב מזה שהיה קודם?
כי העניין הוא שכל מספר נושא בתוכו ספקטרום שלם: אנשי 6 בדרגת התפתחות נמוכה סובלים מקורבנות והכחשת המציאות, ובדרגת ההתפתחות הגבוהה הם מביאים לסביבתם יופי, מסירות ואיכפתיות נטולת גבולות. אנשי 1 בדרגת ההתפתחות הנמוכה שלהם הם אגואיסטים דורסניים, שלא נותנים למציאות או לאנשים להפריע לתכניות שלהם, ובדרגה העליונה הם פורצי דרך, מנהיגים ומודל להשראה. אנשי 4 יכולים להיות מקור לביטחון מוצק, או מקור להתחשבנות בלתי פוסקת. אם תשאלו אותי, כל מה שמעניין הוא הדרך מכאן לכאן; האופן שבו אנחנו (או לפחות חלקנו) מתאמצים ופורצים דרך הדפוסים שמהם באנו, אל מקום טוב יותר.
ואת הדרך הזו אני אוהבת ללוות. שם אני רוצה להיות: עוד זוג עיניים שיכול לתת נקודת מבט נוספת. לסמן את הכיוון הנכון – כי פחות חשוב כמה מתקדמים, ויותר חשוב לאן. לחזק על ההצלחות. להציע פרספקטיבה אלטרנטיבית למה שנראה ככישלונות. ולשם כך אני משתמשת לא רק בנומרולוגיה אלא גם בכלים של שיטת המגירות, באלה של ה"תטא הילינג", וגם באלה שצמחו מתוך התבוננות שלי.
ולכן מעתה אני כבר לא מסתפקת באבחון וייעוץ נומרולוגי. אני מזמינה אתכם – אלה שכבר עברו אבחון נומרולוגי ואלה שלא – לליווי לאורך הדרך. כי כולנו צריכים מדי פעם תחנת עצירה, התבוננות והקשבה. מוזמנים לעשות אותה יחד איתי.

ולסיום, בטוויסט עליז, הבה נטלטל מעט ביחד (א', זה במיוחד בשבילך. שנרקוד?)