כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יותר מדי מילים

או: היום שבו הפסקתי (כמעט) לדבר על אחרים

ביום אחר הייתי מספרת פה בפירוט ובאריכות מה קרה. אבל – אלוהים שישמור אותי, אני (אני!) מנסה לשמור מילים. רק אומר שפעלתי גרוע. נפלטה לי מהפה פיסת רכילות מטופשת ומיותרת, שעברה הלאה-הלאה, צוברת שינויים וגרסאות, וגרמה נזק מטופש ומיותר.
ואחרי שלא האמנתי שזה קורה, ואחרי שלא האמנתי על עצמי, ואחרי שרתחתי על עצמי, עצרתי לרגע וקיבלתי על עצמי החלטה מחייבת: יותר אני לא מדברת על אחרים. בכלל.
מאז ההחלטה הזו עבר כמעט חודש, ואני מתמודדת. הנה כמה דברים שגיליתי בזמן הזה (ואם זה מזכיר לכם את פוסט השתיקה, זה מפני שגם פה וגם פה שמתי מגבלות על הדיבור שלי, ומתברר שהתובנות לא ממש שונות).

1.    שאנשים נורא נבהלים כשאני מספרת להם על ההחלטה שלי. התגובה היא קבועה: "ברור, אף אחד לא רוצה לרכל, אבל זה ממש לא אפשרי, להפסיק לדבר על אחרים. תנסי לקבוע לעצמך רף קצת פחות גבוה – נגיד, לא לבקר אחרים מאחורי גבם". אני עונה להם בסיפור ששמעתי מזמן, על אדם שהלך לנגר כדי לקבל הוראות לבניית שולחן. 'בהתחלה תחתוך את העץ פה, אבל שיהיה ממש ישר', הסביר הנגר. 'ואז תחתוך את החלק השני, אבל שיהיה ממש ישר. ואז תצמיד אותם, אבל תקפיד שזה יהיה ממש ישר…'. אחרי עוד כמה הוראות יישור, שאל המתלמד בעדינות: "תגיד, למה אתה כל כך מקפיד שיהיה ישר? מה כבר יקרה אם השולחן ייצא טיפה עקום?" "אתה תעשה ישר", ענה לו הנגר. "עקום זה ייצא לבד".

2.    שלא לדבר על אחרים טבעי לי בערך כמו לדבר ללא האות ב'. מצאתי את עצמי בשיחות עם חברות נזכרת במלך פרדיננד פדהצור, מספר הילדים הידוע, שגזר על תושבי הממלכה גזירות משונות, כמו לקפוץ על רגל אחת או להפסיק להשתמש באותיות מסוימות. החיים שלי כל-כך קשורים ומחוברים לחיים של אחרים, שממש קשה לי לזכור להוציא אותם מהתיאור של מה שעובר עלי.

3.    שבלי לדבר על אחרים אני חייבת להפריד כל הזמן בין מה שמעניין אותי למה שקשור אלי. כי נכון, אנשים אחרים מחוברים אלי, ואני מחוברת אליהם. נעים לי להמשיך לדבר על מה שקורה לי איתם: על כך שקיבלתי מחמאה מאדם אחד, שהייתה לי פגישה כייפית עם מישהי אחרת, שצחקתי מאד עם הדייג. אבל כל מה שמחוץ ליחסים הישירים שלי איתם, כך אני הולכת ומבינה, הוא מחוץ לתחום הדיבור. גם אם נורא מעניין אותי מה עוד קורה בחיים שלהם, זה לא עסקי. לא ענייני. לא קשור אלי. במילים אחרות, ראוי לדממה.
4.    שהכי קשה לי לא לדבר על הילדים. לא חשבתי שאני מרכלת עליהם. אני? על משושי חיי ובבות עיניי? חס וחלילה. אבל מדהים אותי לראות – דרך המילים שאני פתאום משתדלת לא להגיד – כמה זה מעסיק אותי, מה שקורה להם. וכמה קשה לי להפריד ביני לבינם, לזהות איפה הם מתחילים ואני נגמרת. כמה נדמה לי שכל מה שקורה להם קורה בעצם לי. ולכן כמה קשה לי לא לדבר עליהם; להכיר בכך שהם חלק מהאחרים שעליהם אני לא מדברת, ולא חלק מעצמי.

5.    שמדהים כמה שומעים את המילים כשלא אומרים אותן. כשאני מדברת רגיל, חצי ממה שאני אומרת יוצא לי מהפה לפני שהספקתי לחשוב עליו. אין זמן השהייה: המחשבה מתגבשת תוך כדי דיבור. אבל מרגע שלא מדברים על משהו (במקרה שלי – על אחרים, אבל זה יכול באותה מידה להיות: לא להגיד את המילים "כן, לא, שחור, לבן"), חייבים זמן השהייה – זמן שבו אני בודקים אם אנחנו עומדים במגבלה. וכשאני לוקחת את הזמן הזה, אני רואה את המחשבות שלי חדות וברורות. ולא, לא תמיד הן מוצאות חן בעיני. אבל ממש מעניין לראות רגע מהצד את המחשבות. זה הופך אותן לטקסט שאפשר לקרוא בו קריאה ביקורתית, ואפילו לחייך עליו.

6.    שלדיבור על אחרים יש מטרה. פעם חשבתי שהדיבור על אחרים קורה לי במקרה, 'מתפלק לי', מה שנקרא. אבל בזמן ההשהיה של המחשבות, הופתעתי לגלות  שלפעמים הוא קורה כשאני רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמי: דרך רחמים על אדם שלישי ("מצבי טוב יותר משלו"), דרך שיפוטיות כלפי אדם שלישי ("אני טובה יותר ממנו") דרך חיזוק הברית ביני לבין בת שיחי ("מצב שתינו טוב יותר ממצבה", "אנחנו שונות ממנה").  הויתור על הדיבור הזה אומר, בין השאר, שאני צריכה להסכים לא לנצל אחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי.

7.    שגם להגיד דברים טובים על אדם שלא בפניו זה כבר לא משהו שאני רוצה לעשות. אחת ההערות הראשונות שקיבלתי מאנשים שסיפרתי להם על ההחלטה שלי, הייתה: "אבל להגיד דברים טובים את יכולה". אז לא. אני לא יכולה. כי אם אני מביאה אדם שלישי וחיצוני לסיטואציה שביני לבין חברה או חבר, זה לא לעניין. הוא לא שייך לשם. לטוב ולרע. זה רלבנטי רק אם יש לדברים קשר ישיר אליי או אל בן שיחי (למשל – אם אני חושבת שכדאי לו לפנות לאותו אדם שלישי כדי לקבל ממנו עזרה, טיפול או שירות, או אם קרתה לי חוויה שמחייבת אזכור שלו). ובכל שאר המקרים? אם עולה שם של אדם חיצוני, מוטב לתת לו להיעלם מהאוויר. הוא לא שייך. ואם דחוף לי לומר עליו דברים טובים, מוטב שאיכבד ואלך אליו ואומר לו אותם בפניו.

8.    שלפעמים הדיבור על אחרים הוא פשוט דרך לא לדבר על עצמך. במפגשים שבהם יש לי פחות רצון וצורך לדבר על עצמי, בין אם החברה פחות מזמינה ובין אם אני עייפה מלעסוק בעצמי, פתאום אין לי מה לומר. יכולתי לדבר על כלום, כמו שרובנו עושים, אבל כלום כמעט תמיד כולל גם עלילות אנשים אחרים. אז זהו. אין יותר דיבר על כלום. יש שתיקה. אבל לפחות כולם יודעים שמדובר בשתיקה, ולא בשיחה.

9.    שברור שאני לא תמיד מצליחה. עד כה הצלחתי בקצת יותר מחצי מזמן הדיבור שלי להימנע מאזכורים של אחרים. זה יפה, אבל גם מתסכל. שהרי כבר אמרו גדולים וחכמים: ומה עם החצי השני? וזה גם מעלה שאלות – אולי באמת אני צריכה להוריד לעצמי את הרף. ובכל זאת, אני כל הזמן מזכירה לעצמי, שההחלטה הזו היא כמו מגדלור. ברורה וגבוהה ותמיד מזכירה את הכיוון. כל פעם צעד. כל פעם קצת יותר. בסוף זה יהיה אוטומטי.

נ.ב. 1. אז אני מורידה לי בתטא הילינג סבלנות. ושקט פנימי. אם אתם רוצים גם, כתבו לי. אוריד לכם גם.

נ.ב. 2. "אולי צריך להיגמר כדי להתחיל מחר במקום אחר". לא' וע', שמלוות אותי במסע אל השתיקה הנינוחה.

2 מחשבות על “יותר מדי מילים”

  1. מה זה תטא הילינג? על זה עדיין לא שמעתי, אבל אם זה יכול לתת לי שקט ושלווה פנימית, אשמח להכיר…

  2. יעל רוזמן

    בדרך כלל אינני משתמשת בשמות תואר מפליגים כדי לתאר את מחשבותיי ורגשותיי. הפעם אני חורגת ממנהגי: פוסט חזק. וחוץ מזה רשותי ניתנת לך לספר לאחרים איזה סופרת טובה אני ושכדאי להם להזמין אותי להרצאות, ושאני מלמדת תטא הילינג בתל-אביב ומצליח לי.

סגור לתגובות