כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ימינה, שמאלה והלאה וכאן

פוסט ובו ידובר: על צמתים בחיים, על בחירות ועל נומרולוגיה קבלית

בחודשים האחרונים, בזמן ששועי עולם היו עסוקים בפיתרון שאלות קיומיות (סוגית הגרעין האיראני, שאלת הדיור הציבורי, הדרת נשים), הייתי אף אני עסוקה בהתלבטויות קיומיות משל עצמי. פרקט: בצבע לבן מלא, או שמא לבן ווש? אריחים למקלחת: לבן מבריק או לבן מט? שיש קיסר: לבן צהבהב או לבן אפרפר? (כמו שאתם רואים, אני מאד מאד עסוקה בסוגיית הצבע בחיי).
לפני כחודש הסתיים השיפוץ אצלי בבית, ולולא יכולת הקבלה האינסופית של חברותיי לצד יכולת ההכלה האינסופית של חיים ונפתלי, קבלני השיפוץ האהובים שלנו, אין ספק שההתלבטויות בין לבן כזה ללבן אחר היו מורידות אותי ביגון שאולה. מי שלא ראה אותי מבקרת פרקטים בתרשיחא, מחפשת קרמיקה בסחנין או עומדת בעיניים מכווצות מול מנורות בכפר יסיף, לא ראה ייסורים מימיו (יש לי חשש שהחודשיים האחרונים לא תרמו במיוחד לדו קיום בגליל. אבל אולי זו רק אני, והם דווקא נהנו).
שונאת התלבטויות אנוכי. שונאת שונאת שונאת התלבטויות. לכן מעט משונה שעל כרטיס הביקור שלי כתוב "נומרולוגית – ליווי בהתלבטויות ובשינויים במעגל החיים". מה אני אגיד לכם, התלבטויות – כמו כלים בכיור – קל יותר לשאת כשהם אצל אחרים.

צומת לא משולט

רוב האנשים לא אוהבים התלבטויות. את הרגע הזה, המתוח, שבו עלינו לפנות בצומת לא משולט, שאין בו כיוון ברור. התלבטויות, מעצם טיבן, משלבות בין המרכיבים הכי בסיסיים של החיים: תקווה – שההחלטה תביא אותנו למקום טוב יותר מזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו. פחד – שהיא תעשה בדיוק להיפך. שהמצב לא ישתפר, ולהיפך, אולי אפילו יורע. רצון לזוז – ימינה, שמאלה, הלאה, לאנשהו. פחד לזוז – כי עד שמתקבלת ההחלטה, אנחנו שם. תקועים. ניצבים מול מחסום בלתי נראה. לחץ – שהזמן דוחק, שאי החלטה כמוה כהחלטה, שיהיו משמעויות קשות לכל רגע. אין אונים – כי נלכדנו בתוך מלכודת פנימית, וממלכודות פנימיות קשה במיוחד להיחלץ ללא יד נבונה ובוטחת (כן, זו פרפראזה הפוכה על רחל).

רק בגלל הרוח

אבל מה גורם לנו להתלבט? מה גורם לנו להישאר שם, בצומת, ולא לזוז גם כשהרמזור מתחלף? הסיבה הראשונה היא רצונות סותרים. בכל מקום שבו אדם תקוע בצומת ומתקשה לזוז, נגלה רצון חזק ללכת לכיוון אחד – ועוד רצון, חזק לא פחות, ללכת לכיוון אחר. אנחנו רוצים לעבור לגור בגליל, אבל גם להישאר לחיות בעיר. להתרחק מההורים, אבל גם להיות לצידם. להישאר בקשר הזוגי, אבל גם לעזוב כבר את האיש הקשה הזה. לצאת לקריירה חדשה, אבל גם לשמור על הבטחונות של זו המוכרת והישנה.
נדמה לנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אם זה באמת היה כך, היינו פשוט הולכים לשם. הכוח שמשאיר אותנו במקום הוא לאו דווקא כוח שאומר לעצור, אלא כוח נגדי שמושך לכיוון הפוך. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים, נישט א-היר ונישט א-הער, כמו שבטח איזו סבתא שלי הייתה אומרת, עם האצבע הטבולה ברוק מונפת אל על, מחפשים שאחת מהרוחות הנושבות תיחלש קצת, ותסחף אותנו איתה. כי ההחלטה בין הרצונות, או-הו, ההחלטה, קשה לנו כשאול.

הפחד לטעות

אבל למה כל כך קשה לנו להחליט בין הרצונות? מה כבר יכול לקרות? ובכן, זה בדיוק מה שמטריד אותנו בהחלטות משמעותיות: החשש שנקבל החלטה שגויה. ומילא שנטעה: שנשלם את המחיר על הטעות, והמחיר יהיה גבוה מדי; שנבלה את ימינו אחר כך מקוננים על הטעות, מבכים את הבחירה. בקצרה, זהו החשש שנפנה בדרך הלא נכונה.
וככל שההחלטה משמעותית יותר, כך קשה יותר להחליט, מפני שהגמול על החלטה נכונה והמחיר על החלטה שגויה הופכים גבוהים יותר. כי אם אנחנו תקועים בעבודה לא מספקת, אבל בטוחה, או בקשר לא מספק – אבל משמעותי, היציאה מהם נראית לנו כל כך נפלאה, אבל כל כך מאיימת. כי כן, אנחנו יכולים לתפוס את שתי הציפורים שעל העץ, אבל באותה מידה להישאר אפילו בלי ציפור אחת ביד.
וכך אנחנו נשארים בהתלבטות, בצומת, ולא בוחרים בדרך חדשה. וכל זמן שאנחנו לא זזים, נדמה לנו שאנחנו גם אוכלים את העוגה, וגם משאירים אותה שלמה.

כשהעוגה מתפוררת

רק שלמען האמת, הצומת הוא כמעט אף פעם לא באמת צומת. רובנו לא עומדים בשום שלב וצריכים להחליט בין שתי דרכים חדשות: בדרך כלל האופציה היא להמשיך בדרך שבה כבר הלכנו – או לפנות ממנה לדרך אחרת. ומכיוון שזה כך, הכי קל פשוט להמשיך ללכת, ולהבטיח לעצמנו שאולי בהצטלבות הדרכים הבאה נזוז. כי זה עוד לא הזמן. כי זה עוד לא המקום. כי אמא'לה. והרי העוגה לפנינו, שלמה וטעימה.
ומה שאנחנו לא מבינים (אם כי בהחלט מרגישים) זה שכשאנחנו לא מחליטים, אנחנו גם לא אוכלים, וגם העוגה מתפוררת לנו מתחת לידיים. כי חוסר בחירה כמוהו כבחירה במשהו שאנחנו לא שלמים איתו לגמרי.
אז נכון: לא תמיד צריך לבחור מייד. לפעמים חשוב לחכות ולראות מה מתבהר ומתברר. לפעמים ברור שהבחירה צריכה להידחות לזמן מתאים יותר (כן, יש דבר כזה. ראו למטה). אבל בסופו של דבר היא תצטרך להיעשות, כי אחרת הרוחות יקרעו אותנו מבפנים. ויותר מזה: לפעמים אם אנחנו לא נחליט בעצמנו, יבוא העולם ויחליט בעבורנו. כי כל זמן שאנחנו לא נותנים לרוחות הפנימיות להוביל אותנו, תבוא רוח חיצונית ותסחף אותנו לאן שלא יהיה.

אז מה עושים?

אבל איך עושים את זה כשהפחד כל כך גדול? חמישה שלבים יובילו אותנו לשם.
השלב הראשון הוא לזהות את הרצונות הסותרים שלנו: לא רק אלה שדוחקים בנו לעשות שינוי, אלא גם אלה שדוחקים בנו להישאר בדיוק איפה שאנחנו, או ללכת לכיוון הנגדי. להבין שהם קיימים בתוכנו, שהם ראויים ולגיטימיים בדיוק כמו האחרים. לזהות את הרווחים שיש לנו בכל דרך – בין אם נמשיך בכביש בו אנחנו נמצאים ובין אם נפנה לאחר – ולתת להם כבוד: כן, גם לאלה שמשאירים אותנו איפה שהיינו. אפשרות לגדילה קיימת בכל מקום. לפעמים, בפרפראזה חופשית לחלוטין על נתן זך, גדול הוא האומץ לחכות איפה שאנחנו מהאומץ לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה.
בשלב השני, עלינו לשאול: האם יש דרכים אחרות, לא אלה שחשבנו עליהן, להשיג את הרצונות שלנו? האם אנחנו יכולים אולי להשיג יותר עצמאות בעבודה הנוכחית שלנו? יותר אהבה ואינטימיות בקשר הנוכחי שלנו? יותר שלווה ושמחה במקום המגורים הנוכחי שלנו?
אחרי שזיהינו את הרצונות ואת הרווחים מכל החלטה, זה הרגע לשלב השלישי, שבו נעסוק בשאלת המחירים: במילים אחרות, נתעמת עם הפחדים שלנו. זה הרגע לשאול את עצמנו: מה אנחנו עלולים להפסיד מכך שנפנה לדרך חדשה? ולא פחות חשוב: מה אנחנו מפסידים מכך שאנחנו נשארים בדרך שבה אנחנו הולכים כרגע? ולבסוף, עוד שאלה קריטית: האם אנחנו בטוחים שזה מה שיקרה, או שאולי מדובר בפחדים נטו?

כוחו של הרגע הזה

אבל אחרי כל זה, חייבים לבוא עוד שני שלבים משמעותיים. הראשון ביניהם הוא פשוט ומורכב גם יחד: ההבנה שאין כזה דבר "בחירה מוטעית", כי מה שקובע אלה לא התוצאות, אלא התהליך. לא במקרה הגענו לעולם הזה בלי יכולת לקרוא את העתיד, אלא רק לשער אותו: זה כך משום שבאנו הנה לתהליך של ניסוי וטעייה, תעייה ובעיקר תהייה. גם אם נדמה לנו כרגע שהמחירים והתועלות על כל בחירה יהיו כאלו ואחרים, העתיד תמיד יפתיע אותנו. לכן, כל מה שיש לנו לעשות הוא לשאול ללא הרף: מה מרגיש לי נכון כרגע?
רק הרגע הזה יכול לומר לנו מה לעשות כרגע. הרגע הבא לעולם לא יהיה צפוי, ולכן הוא אינו מורה דרך ראוי. אם משהו נראה לנו נכון ברגע זה ממש – הרי שזה מה שעלינו לעשות. וכן, יכול להיות שבעתיד זה ייראה לנו כטעות. אז מה. כל מה שזה אומר הוא שנצטרך בעתיד לקבל החלטות חדשות, שמתאימות לאותו זמן. אנחנו יצורים מתפתחים: איך אנחנו בכלל יכולים להעלות בדעתנו שמה שמתאים לנו עכשיו יתאים לנו בעוד שנתיים? אז נכון, יש החלטות שאין מהן חזרה: לעשות ילד או לא לעשות אותו. להישאר בקשר או ללכת. להישאר בעבודה או לעזוב אותה. אבל עלינו לסמוך על כך שההחלטות הללו בעצמן יוצרות בנו שינוי, שהוא העיקר. ואת השינוי הזה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

תורת האחריות

ולבסוף, השלב האחרון הוא לקחת אחריות על הבחירה שלנו. להבין שכל מה שאנחנו עושים (או לא עושים) מבטא בחירה: בין אם בחרנו לעשות משהו אקטיבי או להישאר פאסיביים; להישאר בנתיב או לשנות אותו; ללכת עם הקול הפנימי שלנו או להתחשב באדם אהוב ורצונותיו. אנחנו בוחרים בכל רגע ורגע, בין אם אנחנו מודים בכך, או טוענים שהעולם מחליט בשבילנו. ההבדל היחיד הוא שכשאנחנו מקבלים אחריות – אנחנו גדלים. ואם תשאלו אותי, בשביל זה בכלל אלוהים הטוב הציב בשבילנו את הדילמה. תפוח, מישהו?

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כאמור, מה שאני משתדלת לעשות בחיים (זולת עבודתי האהובה ב"לאשה"), הוא לפגוש אנשים שמתלבטים. רגעי ההתלבטות, לטעמי, הם רגעים קשים אבל שווים: אלה הרגעים שבהם אנחנו יכולים לראות בחדות רבה מתמיד את הערכים שלנו, הפחדים שלנו, הרצונות שלנו. בקיצור, אלה הרגעים שבהם אנחנו יכולים באמת לפגוש את האדם הכי משמעותי בחיינו: את עצמנו.
כדי לסייע ברגעי המפגש האלה, אני משתמשת במגוון כלים – ובעיקר בשיטת המגירות שנכנסה לחיי מזמן, ובתטא הילינג, שנכנס רק לאחרונה. אבל בעוד שני אלה יכולים לעזור לאדם להקשיב לעצמו לעומק, ולדעת מה הוא באמת רוצה, צריך, זקוק עד כאב – נומרולוגיה קבלית מעניקה למפגש מימד נוסף: היא אומרת לאדם מה הוא אמור לתת לעולם. הנומרולוגיה מספרת לנו מהן היכולות שקיבלנו כדי להעניק מהן. מה הכישורים שעלינו לחלוק עם אחרים. בקצרה – מה הייעוד שלנו.
יותר מזה: נומרולוגיה קבלית יכולה להסביר לנו למה למרות שברור לנו שעלינו לעשות משהו מסוים, אנחנו עדיין לא עושים אותו: לפעמים פשוט עוד לא הגיע הזמן. לפי הנומרולוגיה, אנחנו חיים במחזורים בני תשע שנים (פסגות) שמכוונים אותנו לכיוונים מסוימים. בתוך כל פסגה כזו, יש תשע שנים אישיות שלכל אחת מהן כיוון משלה. וכך, קל יותר לעשות שינויים בשנה אישית מס' 1 ובשנה אישית מס' 5, יש צורך להתמקד בזוגיות בשנה 2 ובמשפחה בשנה 6, וכן הלאה. בשנים הללו, העולם שסביבנו מכוון אותנו ותומך בנו כדי להגשים את אותן מטרות. כך, ייעוץ נומרולוגי יכול לעזור להגיע להחלטה הנכונה לנו – בזמן הנכון לנו.

ונסיים בשיר נפלא,aשמסכם את הכל, וצר לי מאד שלא אני כתבתי. הוא מוקדש באהבה גדולה לחברתי ע', ברחל בתנו הקטנה