כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יפה ושונה

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מאחלים "שנה טובה", ולמה בעצם היינו אמורים להתכוון

שנת תשע"ג היטיבה איתי.
היא לא היתה קלה: הו, לא. כמעט לא לרגע. היא הייתה מטלטלת, וחזקה, ודורשת. עברתי בה כמה משברים קטנים ואחד גדול. עברתי בה תאונת דרכים שבה הייתי עלולה לקפח את חיי. ובכל זאת, שנת תשע"ג היטיבה איתי.
או שאולי מוטב לומר: היטבתי איתי בשנה הזו.

למה אנחנו מתכוונים

בשבוע האחרון אני מקבלת ברכות שנה טובה ושולחת כאלה. אבל למה אני מתכוונת? שיבואו לי ולחבריי ימים קלים? בשורות טובות? שלא יגיעו אירועים מטלטלים דווקא בשנה הזאת? שיגיעו רק שמחות?
כמה משונה, האיחול הזה. שהרי שנה היא רק ימים: 365 פעמים מהלך של השמש מפה לכאן. תחום שתחמנו במחשבה, בתוך ים הזמן.
בדיוק כמו שתחמנו במחשבה אירועים ובשורות: אם כך וכך יקרה יהיה לנו טוב, ואם ההוא והוא – יהיה רע. ובמילים אחרות – יצרנו תחום שיפוט, כדי שיהיה לנו קל לשפוט: השנה הזאת הייתה רעה. שתכלה כבר, היא וקללותיה. או: השנה הזו הייתה טובה. חבל שהלכה, זאתי.

תחום שיפוט

ומה שלא לקחתי בחשבון, זה שככל שאני תוחמת, כך התחום שלי צר יותר. אני מוכנה ליהנות ולשמוח רק מאירועים מסוימים, מבשורות מסוימות. מוכנה ליהנות רק ממוסיקה מסוימת (בסולם מאז'ורי!) מאנשים מסוימים (חכמים ושמחים!) מחוויות מסוימות (הצלחות בלבד יתקבלו בברכה! בריאות מושלמת ולא פחות!)
וככל שאני תוחמת, כך אני חרדה יותר, כי תחום האושר שלי הולך ונהיה מוגבל. ומה שלא נכנס בתוכו מפחיד ומאיים. אני לא סומכת על עצמי שאדע להתמודד איתו, אז אני מייחלת ומתפללת: רק שלא יבואו לי אתגרים.

להירטב בטיפות של החיים

אבל תשע"ג לימדה אותי אחרת.
השנה הזו לימדה אותי שגם כשאני נזהרת, ומייחלת, ומתפללת, אני עלולה להירטב בטיפות של החיים. היא לימדה אותי שהחיים פשוט באים, ושופכים את מה שיש להם, כמו ב"קנדי קראש" עצום (רק כמו בחפיסת הסוכריות ההיא מהארי פוטר, לא כולן מתוקות ויש כאלה בטעם נזלת). שאין לי שליטה על מה שנופל עלי מלמעלה, אלא רק באופן שבו אני מגיבה למה שבא.
היא לימדה אותי שאני יכולה להתמודד עם הרבה יותר משחשבתי. היא לימדה אותי למצוא יופי במכוער, קל בקשה. היא לימדה אותי שכשאני פתוחה לראות בכל אירוע כל דבר, הרבה יותר אירועים נחווים אצלי כחיוביים.
שנת תשע"ג לימדה אותי לפתוח את תחום השיפוט. להסיר את הגבולות בין מה שהגדרתי כ"טוב" ומה שהגדרתי כ"רע". כי גם כשהרע היה רע, אפילו רע לתפארת, הוא היה כמו מדרגה שקשה ולא נעים לטפס עליה, אבל הו, ההרגשה כשאת שם…
שנת תשע"ג לימדה אותי לשנות את האופן שבו אני מתייחסת לבריאת מציאות. לוותר על האמונה שאני לבדי זימנתי את כל מה שהגיע אלי (לא, אני לא זו שגרמתי לנהג בכביש מולי לנסוע מהר מדי ולאבד שליטה על הרכב, בדיוק כמו שאני לא גרמתי לאנשים אהובים לחלות, ולא הבאתי את המלחמה בסוריה, למרות שהם חלק מעולמי), ולכן לוותר על האשמה שכרוכה בכך.
אבל כן להאמין שמרגע שקורה לי מה שקורה לי, עלי האחריות ללמוד ממנו ולהשתמש בו כראוי. ולדעת שיש לי יכולת להשתמש בכל דבר – כל דבר! כראוי, מפני ש"כראוי" אומר רק דבר אחד: לגדול. ולגדול אומר רק דבר אחד: להמשיך לאהוב. את אלה שסביבי, גם כשהם בלתי נסבלים. את עצמי, גם כשאני נראית עצמי חסרת תקנה. את המציאות, גם כשהיא זורקת עלי סוכריות בטעם נזלת.

לצפות את העתיד

לפני זמן מה אמרה לי לקוחה חכמה, אשה שהתמודדה עם מחלה לא פשוטה, משפט שנצרב בי: "אם הייתי יודעת מראש מה צופן לי העתיד, לא הייתי עומדת בזה. מזל שהוא הגיע בלי שאדע מראש, כך שכל פעם התמודדתי רק עם שלב אחד".
וזה מה שאני חושבת על השנה הבאה, על החיים הבאים: שמזל שאני לא יודעת מראש מה הולך לקרות בהם. שמזל שאף אחד מאיתנו לא יודע מראש (הנומרולוגיה מדברת על הזדמנויות, אבל לא מכריחה אותנו לבחור בהן).
אני חושבת שאנחנו כמו הגיבור מהספר של מאיר שלו, זה שנושא את הפר הענק על כתפיו, ומסוגל לכך מפני שהוא התחיל לשאת אותו כשהפר היה עוד עגל רך, והתרגל לכובד לאט לאט.
וכך, תמימים ולא יודעים, אנחנו הולכים בעולם הזה, משתדלים לשאת את הכובד ולהרגיש את הרכות. וגדלים ביכולת שלנו כל פעם קצת, בלי שנשים לב אפילו, בזכות הסוכריות המשונות שנשלחות לנו מלמעלה, לא כולן טעימות, חלקן ממש קשות לבליעה.

***
וזה מה שאני רוצה לאחל לעצמי – ולכם – בשנה הבאה: שנדע לתחום פחות ולשפוט פחות את האירועים שיגיעו אלינו. שנזכיר לעצמנו שבכל מצב, אפילו מבאס, יש לנו הזדמנות לגדול. סביר להניח שזה יגרום לנו להיות יותר מאושרים ביותר מצבים.
אני רוצה לאחל שלא נהיה תלויים במה שמביאה לנו השנה, אלא במה שנביא בה לעצמנו. שלא נחכה שהיא תשלח לחיקנו הזדמנויות, אלא נשים לב מתי מגיעה לסביבה אחת כזו, ונרוץ לתפוס אותה.
שלא נצטרך שהשנה תהיה יפה ושונה, אלא נדע להסתכל על עצמנו ולראות כמה אנחנו יפים. הו, איזה שינוי זה יהיה.
שלא נחכה לשנה טובה, אלא נדע להיות טובים לעצמנו השנה. וגם לאחרים.
ממש טובים.
שנה טובה.

נ.ב. 1: השנה הזו, שבה גיליתי שיש לי שלושה מתבגרים בבית (גם אם שליש מהם עוד לא נחשב באופן רשמי למתבגר) גילתה לי גם שמערכת הגבולות הקפדנית שבניתי בעמל וביזע, כבר לא עובדת.
מה ששלח אותי לחשוב על נושא הגבולות, ולגלות בהפתעה שלא סתם כל כך הרבה הורים מסתבכים עם גבולות: במושג הגבול יש בעיה בילט-אין. ואז, לא הייתה לי ברירה אלא לחפש עד שמצאתי שיטה אלטרנטיבית לשמור על שיתוף פעולה (בכל זאת, המדיח לא יפנה את עצמו) ולשמור על הילדים שלי מחיידקים בשיניים, מסכי מחשב בולעניים וערסים ברחובות.
ביום רביעי הקרוב בכפר ורדים אני הולכת לדבר על השיטה שמצאתי בהרצאה החדשה שלי – "מה עושים כשהגבולות מפסיקים לעבוד". אצלי זה עובד. אני ממש מקווה שגם אצלכם. מוזמנים.

נ.ב. 2. גבריאל בלחסן כבר לא כאן כדי לתפוס סוכריות מהשמים. אבל את היופי הזה, שמדבר על כניעה ואהבה למה שמגיע, הוא השאיר אחריו. תודה. (השיר מוקדש לס')