יפה שתיקה

מתאמנת בלהפסיק לייעץ לילדים שלי. אלוהים, זה קשה

שהשם תשמור אותי, אני מתערבת לילדים שלי יותר מדי.
אני רואה את זה במבטים המתלכסנים אלי מהצד. אלה של הילדים – שמתאפקים (רובם) להעיר לי רק כשזה נהיה בלתי נסבל, ובמבט של הדייג שבאמת מגיע למעלת קדושה באיפוק (בעניין הזה לפחות).
הוא יודע – כולם יודעים – שהכוונות שלי טובות.
רק בשורה התחתונה, אני מתערבת יותר מדי.
***
אני מעירה. לא המון, באמת, בערך רבע מההערות שמסתובבות לי בראש. ממש רק כשאני חייבת.
אני משיאה עצות מעולות (ואז, ליתר ביטחון, מסבירה למה הן מעולות).
ומוסיפה דוגמה או שתיים מעברי הרחוק, שיידעו שאני מבינה.
וזורקת שאלות למחשבה. מדויקות לגמרי. בחיי.
ולסיום מוסיפה הצעת ייעול אחת או שתיים, רק למקרה שהם לא חשבו עליה.
ואז גם אני מסתכלת על עצמי מהצד במבט אלכסוני, וממלמלת לעצמי: "תשתקי, תשתקי עכשיו, אל תגידי מילה".

אבל איך לשתוק?

נו, אז אני ממלמלת. אבל איך אני יכולה לשתוק כשמול עיניי הכלות הילדים שלי הולכים לעשות שגיאה? כשהם הולכים לעשות משהו שיפגע בהם – החלטה לא נכונה, תגובה לא מתאימה, קפיצת ראש אימפולסיבית – ולא תהיה הזדמנות נוספת? ומילה שלי יכולה (אולי) לשנות להם את המסלול?
ואיכשהו, ככל שהם מתבגרים זה נהיה קשה יותר לשתוק.
כי נכון, אני יודעת שאלה החיים שלהם. ויש להם שכל, בלי עין הרע, בטח יותר ממה שהיה לי בגילם. אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שהם לא יודעים, שהם לא שמו לב אליהם, שהם לא לקחו בחשבון.
וראבאק, החיים שלהם מורכבים ומסובכים פי כמה מאלה שהיו לי כשהייתי בגילם. הכל ממוין יותר, ממוחשב יותר, רב שלבים ועתיר מאמץ. ובד בבד הכל מהיר יותר, חותך יותר, חד-משמעי יותר.
וככל שהם גדלים הטעויות שהם עושים גדלות איתם.
ואני? זה כבר לא באמת בידיים שלי.

קשה לי חוסר האונים

ואולי זה מה שכל כך קשה לי: תחושת חוסר האונים המתגברת. הידיעה שמה שעשיתי עשיתי, ומה שלא לא, ועכשיו זה הזמן שלהם. אני לא צד בסיפור. אני לא חלק ממערכת השיקולים. הדעה שלי הרבה פחות חשובה מזו של… כולם בערך. ויש לי מזל שהם בכלל מקשיבים לי בסבלנות כזו.
ועוד יותר קשה לי חוסר האונים מול העולם בחוץ, שאליו הם יוצאים. העולם שלא מכיר אותם, שלא יודע מי הם ומה הרגישויות שלהם ומה ההיסטוריה שלהם ואיך כשנותנים להם צ'אנס זה קורה, ואיך בדיוק לתת להם את הצ'אנס.
אוצר בלום של ידע שאגרתי בשנות אימהות, ואוטוטו כבר אין למי להעביר. זה הם והעולם. או כמו שזה מרגיש לי: זה הם, שמתנפצים על העולם.
והוא חד, העולם. וחותך לפעמים. ועד כמה שאני מנסה לרוץ לפניהם ולהזהיר אותם מכל סלע משונן ובור עמוק, ביני לביני אני יודעת שאין לי שם תפקיד. חוץ מלחכות להם בבית עם פלסטר. וחוץ מ – כמו שאומרת חברתי י' – לברך אותם בצאתם.
וככה נכון. ברור לי שככה נכון. וברור לי שזה רק מתחיל, שכל שנה שהם גדלים הופכת את המסלול ליותר "זה" ופחות כמו שהיה. ובכל זאת, זה כל כך קשה.

מותר להם לטעות

ואין לי אלא להזכיר לעצמי מה שאני אומרת להורים בהרצאות שלי (בתיאוריה אני אלופה):
שמותר לילדים שלי ללמוד מהניסיון של עצמם. הם זכאים לזה כמו שאני הייתי זכאית לזה. מותר להם לטעות, אפילו.
שטעות היא בסך הכל תוצאה שלא צפינו מראש. חשבנו שייצא ככה, יצא אחרת.
שהמציאות היא מורה הרבה יותר טובה ממני. גם יותר מכאיבה, אבל בהחלט יותר טובה.
ושמי שנכשל לומד לעיתים הרבה יותר ממי שהצליח.
שתמיד יש הזדמנות שנייה. לא בהכרח הזדמנות שנייה להשיג משהו מסוים – לפעמים אכן מדובר בהזדמנות חד פעמית לגמרי – אבל כן יש הזדמנות שנייה, ואפילו שלישית ורביעית, להגיע לדבר שהם רצו באמת; לדבר שהוא בשורש המהות שלהם.
שתמיד יגיעו הזדמנויות להגשים את מי שהם. אבל הם אלה שיצטרכו להושיט את היד ולקחת. אני לא אוכל לעשות את זה בשבילם. אף אחד לא יוכל לעשות את זה בשבילם.
שלא תמיד זה יצליח.
שלא תמיד זה יסתדר.
שלא תמיד הכאב יהיה נסבל.
ובכל זאת זה שלהם, לא שלי.
***
ואני מלמדת אותי לשתוק.
לפעמים בדמעות בעיניים, לפעמים בחישוק שפתיים, לפעמים בחירוק שיניים.
ולא תמיד מצליח לי.
וכשלא מצליח לי כולם מסתכלים עלי מהצד במבט אלכסוני.
ואני?
מתחילה לצחוק.
ולומדת לשתוק.
ומברכת אותם בצאתם לעולם.

נ.ב. 1. ואם גם לכם קשה לשחרר ולא להעיר, או שהילדים שלכם מסתכלים עליכם במבט אלכסוני – מוזמנים להצטרף לדף המידע החודשי שלי, שתיכף ייצא לדרך, שבו כל חודש אשלח כלי אחר לתקשורת טובה עם הילדים. נתרגל ביחד, אם תרצו (פשוט שלחו לי מייל או הודעה אישית בפייסבוק, וכתבו: "צרפי אותי לדף המידע").

נ.ב. 2: ל-ד'. שיט, יש עוד דרך ארוכה לאללה. להם ולנו