כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יש לך כבוד, את

והפעם: מה גיליתי על  מחויבות ועל הקושי עם מחויבות

"אני דווקא אדם מחוייב", היא אומרת לי והעיניים שלה נצמדות לנקודה דמיונית באוויר, תוהות איך הגענו דווקא לנקודה הזאת בטיפול. "אני מחויבת לעבודה שלי, לחברים שלי, למשפחה שלי. אז איך זה שדווקא לבן זוג קשה לי להיות מחויבת? איך זה שדווקא שם לא בא לי?"
***
אני צוחקת. גם אני שונאת את המילה מחויבות. היא מזכירה לי את הקיבוץ בחורף בילדות (נעליים רטובות בגיוס במטע, ניקיונות בחמש וחצי בבוקר במטבח). היא מזכירה לי כבלים.
איך שאני אומרת את המילה הזאת נהיה לי פרצוף חמוץ וצדקני והשרירים שלי מתכווצים. גם אני, כמו זו שיושבת מולי, טיפוס מחויב ששונא להיות מחויב: אני לא אוהבת להיות מחויבת למטלה, לאדם או לקבוצה. לא אוהבת שזה רשמי. ובכל זאת מוצאת את עצמי לוקחת על עצמי פעם אחר פעם מחויבות. ואז מנסה לברוח ממנה, לבחון את הגבולות שלה. לראות מתי באמת אני חייבת ומתי אני בחופש. שהרי מחויבות נשמעת לי כמו חובה מתישה, כמו בית סוהר שבניתי לעצמי בעצמי.

הסוס שהולך, האיש שמושך

"בואי נוריד את הגדרת הבורא למחויבות", אני מציעה, והיא מסכימה. איזה מזל שיש תטא הילינג. איזה מזל שיש לי נגישות לכל הידע הזה. איזה מזל ש… אני תופסת את עצמי מפטפטת בראש שלי לפני שאני נכנסת לתטא. גם פה יש לי עניין עם מחויבות, וכל פעם מחדש אני נלחצת: מה אם הפעם המידע לא יגיע? הרי התחייבתי. ועכשיו אני מתה מפחד לאכזב.
אבל אחרי רגע זה מגיע. "מחויבות היא הסכם שאנחנו עושים עם עצמנו כדי לבטא את הרצון שלנו", אני שומעת, ורואה: היא כמו סכי עיניים שאנחנו שמים על עצמנו כדי שלא נסתכל ימינה ושמאלה. כדי שלא נלך למקום אחר משהתכוונו אליו. כדי שלא נתפתה לרדת מהשביל ששרטטנו לעצמנו. אנחנו בו זמנית הסוס שהולך בשביל והרוכב שמחזיק במושכות.

תחליף רצון

אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? אני שואלת, ומקבלת תשובה: "מחויבות מופיעה בכל פעם שאנחנו לא סומכים על הרצון שלנו. בדיוק כמו שאנחנו מרגישים צורך בהסכם בכל פעם שלא ברור מאליו שמי שלידינו יתנהג כמו שאנחנו רוצים, כך אנחנו עושים עם עצמנו. אם אנחנו לא סומכים על עצמנו שנרצה כל הזמן לבצע את העבודה שלנו, נשים שם מחויבות. אם אנחנו לא סומכים על עצמנו שנרצה בבן הזוג שלנו, נפעיל במקום זה מחויבות. אם אנחנו לא סומכים על עצמנו שנרצה להסיע, להחליף, לטפח את הילדים שלנו, להשקיע בהם אנרגיה ומאמץ וכסף – נפעיל במקום זה מחויבות".
וכשאני אומרת את המילים האלה, ברור לי מיד למה אנחנו לא אוהבים מחויבות. מי בכלל רוצה להיות הסוס שהולך ולא רואה ימינה ושמאלה? מי רוצה שינגשו בו ויסתירו ממנו את הפרחים שבצד הדרך? ומי רוצה מחויבות –  יובשנית, צדקנית, מעצבנת – במקום רצון חופשי שמח ומתפרץ? ובא לי להגיד לה ולי: "את יודעת מה? עזבי אותך ממחויבות. בואי נלך על הדבר האמיתי: רצון. למה להסתפק בתחליף היבש של מחויבות כשאפשר ללכת על העסיסיות של הרצון? אם אני לא רוצה באמת, למה להכריח את עצמי?". ואני מרגישה אנרכיסטית ושמחה.

תחליף ל"לא בא לי"

אנחנו נפרדות בסוף הטיפול, ומבטיחות לדבר על זה עוד בפגישה הבאה, כי ברור לי איכשהו שזה לא הכל. אבל כבר בערב, בלי שהתכוונתי, מגיע אלי ההמשך, השורה האחרונה בהגדרה שנמלטה ממני קודם, והופכת לי את התחושה כולה על פיה. "לא הבנת עד הסוף", לוחש לי הקול. "מחויבות היא לא תחליף רצון: היא הכלי שאנחנו מפעילים בכל פעם שאנחנו לא סומכים על הרצון שיהיה חזק יותר מהגחמות. מחויבות היא לא תחליף ל"מה אני רוצה": הוא כלי העזר שלה. מחויבות היא תחליף ל"מה לא בא לי".

מחויבות היא

מחויבות שואלת אותך כל הזמן: מה את רוצה? מה את באמת רוצה? בלי לספר לעצמך סיפורים על כך שזה קשה ולא נוח, מפחיד מדי, מסובך מדי, לא אפשרי מדי.
מחויבות אומרת לך: הי, עשית הסכם עם עצמך. תעמדי בו גם כשלא בא לך. כי זה מה שחשוב לך.
מחויבות היא להסיע את הבן שלך לחוג, למרות שלא בא לך, כי רצית לעזור לו לבטא את עצמו.
מחויבות זה לשתוק מול בן הזוג שלך גם כשיש לך המון מה לומר, כי את יודעת שמה שאת אומרת מיועד לפגוע. וכי את זוכרת שמה שרצית זה לאהוב את האיש הזה ולהגן עליו מפגיעה.
מחויבות היא לחזור לגיטרה אחרי 3 שבועות שלא נגעת בה, למרות שאת יודעת שתסבלי מהצליל המקרטע, כי רצית ללמוד.
זה לצאת להליכה גם כשקר ורטוב, כי רצית לדאוג לעצמך.
מחויבות היא זו שעוזרת – כדברי המשל – להמשיך ולחפור בור אחד בנחישות, גם כשזה משעמם, במקום לחפור המון בורות קטנים ולהתפלא למה את לא מגיעה למים.
מחויבות היא להחזיק את הרצון שלך, גם כשהגחמות מאיימות לשמוט אותו. כי יש לך כבוד, את.
יש לך כבוד לרצון שלך.
***
ובשביל זה את צריכה לזכור רק דבר אחד: שכל מחויבות שלך כלפי חוץ היא בעצם משחק שאת משחקת עם עצמך. אין אף אחד שם בחוץ.
חוץ ממך ומהרצון שלך.
ולשאול בכל פעם: מה רציתי?
עד כמה אני מחויבת לרצון הזה?

נ.ב. 1. ואם יש לכם עניין עם מחויבות, או שלסביבה שלכם נמשכים רק אנשים עם פחות מדי מחויבות (שזה אותו דבר אבל להיפך), מוזמנים אלי לטיפול. נעבוד על זיהוי הרצון שלכם וכיבוד הרצון שלכם, עד ששום דבר לא יוכל לו: לא כעס ולא פחד ולא תנאים. עד שהוא ייצא אל האור. כי אתם, יש לכם כבוד.

נ.ב. 2 מחויבויות שאני מחבבת במיוחד (וד"ש משנות ה-90)

1 מחשבה על “יש לך כבוד, את”

סגור לתגובות