כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יש לך מקום

לא מצאתי לעצמי מקום. אז הלכתי לבדוק מה זה אומר בשבילי, "מקום"

כל סוף השבוע חיפשתי לי מקום.
עברתי מפינה לפינה, לוכדת לרגע צחוק של אנשים, חיבוק של נשים, מנסה להתביית, ולא מצליחה. לא מוצאת לי מנוח. לא מוצאת מקום.

תוקעים יתדות

בחמישי בערב הגענו ל"חופילה", אירוע הקיץ של היישוב שלי. מצפה (כמעט) שלם יורד לסופשבוע לים. קצת לפני השקיעה כבר היו פזורים אוהלים לאורך החוף. צוות המקימים – גברים מסוקסים וחרוצים שאין דברים כאלה – הקים את הסככה המרכזית.
"תראי", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת, כשהתיישבתי על המחצלת ופתחתי את הבריזר של פתיחת החגיגות. "אנחנו יורדים לסופשבוע מחוץ לבית, אבל מייד מעמידים לנו בית. תוקעים יתדות. מסמנים טריטוריה. ורק אז מרגישים בנוח. איזה קטע".
הערב ירד ואני עוד עברתי ממקום למקום על החוף, פוגשת ואומרת שלום ולא מצליחה להתיישב. בבוקר נסעתי להרצאה וחזרתי לים ושוב לא הרגשתי במקום. איכשהו, אפילו כשירד הערב וחברים מנגנים הגיעו ליד האוהל שלנו וישבו והנעימו, כל מה שרציתי היה ללכת משם למקום אחר. איזשהו מקום אחר. ולא מצאתי.

שקע בקיר

לפני הרבה שנים, כשהתקבלנו למצפה הילה, שאלו אותנו בוועדת הקבלה למה דווקא פה. "אתם אוהבים טבע?" הדייג אמר שמאד. אני אמרתי שכל מקום שיש בו קיר עם שקע למחשב יספק אותי (עד היום אני שואלת את עצמי איך התקבלנו).
שנים שסירבתי להיקשר למקומות. נדדתי בין דירות שכורות, נשבעתי שלצפון – הבית – אני לא חוזרת. ואז חתונה וילד ראשון ועדיין סירבתי להיקשר. הבן הבכור שלי עבר עד גיל חמש חמישה בתים. הבית החמישי הוא הבית שבנינו לנו, בצפון, איכשהו, ובו אנחנו גרים כבר 11 שנים. מפה – מהבית וממצפה הילה – קשה לי להאמין שארצה לזוז פעם. ובכל זאת משהו בי עדיין לא סגור על המקום שלו: לא על המקום החיצוני, אלא על זה הפנימי, שאני לא מפסיקה לחפש.

החיפוש הגלוי לעין

ובסוף השבוע על החוף זה היה פתאום ברור לי, החיפוש הזה; נראה יותר לעין. ראיתי אין אני עדיין לא מרגישה בנוח איפה שאני, אלא כל הזמן זזה. התנועה הזאת, של אולי במקום אחר יהיה נעים יותר מזה שבו אני נמצאת עכשיו.
התנועה הזאת, של חיפוש המקום המדויק שבו אהיה מסונכרנת עם אחרים, או לפחות מסודרת עם עצמי. נוודות פנימית אל המקום שבו אמצא נווה מדבר, מים, שקט.
וזה מצחיק, כי אני כבר יודעת בתוכי שזה רק תלוי בי. שאני לא באמת צריכה לזוז לאנשהו כדי להרגיש מסונכרנת, מחוברת. שאני רק צריכה להזיז בתוכי משהו, והשקט יגיע. ואני ממשיכה בכל זאת לחפש אותו מבחוץ. את המקום הזה שבו ארגיש את ה'קליק' הפנימי הזה, שזה יהיה זה.

ערבוב בין מקום ושייכות

אז עליתי לתטא לשאול, מה הקטע שלי עם חיפוש מקום. ועלה לי דימוי: הארונית הקטנה שהייתה לי בילדות בקיבוץ ליד המיטה בבית הילדים. מין מדף מרובע, האזור הקטן והמוגדר שהיה שמור לכל אחד מאיתנו לחפצים אישיים. זה היה המקום שהיה לנו: קטן, מצומצם, מוגדר. כל השאר כמעט היה של כולם ("הכללי", קראו לזה אצלנו).
ואמרו לי באוזן (ככה זה בתטא, שומעים קולות) ש"מקום" ו"שייכות" מתערבבים אצלי. שמבחינתי הם אותו דבר. ש"יש לי מקום" משמעו בשבילי "אני שייכת", ואפילו "אני אהובה".
ושאם אין לי מקום, אני מרגישה לבד בחושך. נטושה מחוץ למחנה.
ועוד ראיתי שאני צריכה שיעשו לי מקום. שאני יודעת שאני יכולה לקחת אותו לבד, אבל אז זה לא שווה. כי אז המקום הוא שלי רק כי כבשתי אותו, ומחר אולי לא אצליח לשמור עליו. המקום שטוב לי הוא מקום אחר: המקום ששומרים לי. אז מרגיש לי שיש לי על מי לסמוך.
ובמילים אחרות: אני חוששת שלא יהיה. נדמה לי שהמקום הוא משאב חסר, מוגבל, לא תמיד מצוי בשפע.
ועוד הראו לי למה כל כך קשה לי למצוא מקום: כי חלק בתוכי אמנם כמה להיות שייך, אבל חלק אחר מפחד מזה נורא. לא רוצה להתחייב. מרגיש חנוק. פוחד לאכזב. כי אם אני יודעת מה המקום שלי, אולי לא אצליח למלא אותו כראוי? ואולי אגדל וכבר לא יהיה לי מקום במקום שלי?
ועוד חלק בי בכלל מסתכל על אלה שתופסים מקום כעל תוקפניים וחומסים. ואם זה מה שאני חושבת על מקום, איך אמצא לי מקום?

את חלק מהדגם

וביקשתי שדי. כי כמה אפשר. אחרי כל המדבר הזה, אני רוצה מקום. ויותר מזה, אני רוצה לדעת שיש לי מקום.
וקיבלתי תשובה: "איפה שתניחי את כובעך, שם יהיה הבית.
"כי את מחפשת משהו שיש לך – בין אם את מדברת על מקום או על שייכות. כי אם תרצי או לא תרצי, את חלק מהדגם.
"את חלק מהמשפחה שלך ומהיישוב שלך ומעמך וארצך ומהאנושות כולה. את חלק מחיי האנשים שקוראים אותך ומחיי אלה שאת קוראת אותם (אפילו אם הם לא יודעים שאת קוראת). יש לך מקום בחיים של אלה בהם את מטפלת ומלמדת ובחיי אלה שמהם את לומדת ושמטפלים בך.
"את חלק מחיי החברות שלך וגם מאלה שהן לא. ולהיפך.
"את חלק כך או כך – את רק צריכה לשים לזה לב. להסתכל על החיבורים.

לקחת חלק

ואין לך מה לפחד שהמקום שאת תופסת הוא על חשבון אחרים, או מכך שהם תופסים מקום על חשבונך. הדגם הגדול הוא דינמי, כמו גוף שבו כל תא עושה את מלאכתו, מי שזז זז ומי שנשאר נשאר. זה תלוי בך. רק בך.
"וכל מה שאת צריכה לעשות כדי להרגיש שיש לך חלק ונחלה הוא לקחת חלק ונחלה. לתת מעצמך, במילים אחרות. להשתתף. לעצור ולהיות חלק. להשקות את הצמחים, לנקות את הבית, לאהוב את האנשים.
"כי את, כמו כולם, נושאת את המקום שלך על גבך. ככל שתהיי יותר מעורבת בסביבה שלך, יותר ערה אליה, יותר נמצאת ונוכחת, כך הוא יגדל. וכשתחליטי שדרוש לך פחות מקום, שאת רוצה להיות רק עם עצמך, פשוט תתכנסי בתוכך והוא יקטן".
***
אז אני עוצרת ולוקחת נשימה. ומורידה לי בתטא שאני יודעת איך זה מרגיש, לדעת שיש לי מקום. ואיך זה מרגיש לבחור כמה מקום יש לי, לדעת כמה מקום אני רוצה. ולדעת שהמקום שלי, כמו הזמן שלי, יכול להימתח ולהתכווץ.
ואני שולפת לי את הפחד לתפוס מקום ואת הפחד מפני אלה שתופסים מקום. ואת המקום של הפחד תופסת שלווה. יש לי מקום. כל הזמן.

נ.ב 1. ואם גם אתם רוצים ללמוד משהו על האופן שבו אתם רואים מקום ושייכות; אם אתם מסתבכים עם למצוא את המקום שלכם, או לא מצליחים להתיישב במקום אחד, מוזמנים לקבוע טיפול. לכו תדעו מה תגלו על עצמכם שם. תנו לעצמכם מקום. הגיע הזמן.

נ.ב. 2. אחד שיודע (מוקדש לצוות חופילה ובמיוחד לא' הקורא המסור).וד"ש משנות ה-80 ההזויות