כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

יש מישהו בבית?

פוסט ובו יסופר: על לינה משותפת בקיבוץ, על שירותים צמודים ועל נומרולוגיה קבלית

קצת אחרי שהחלטנו להתחתן – אלוף נעוריי ואני – הגיע הזמן להחליט איפה נגור. האלוף לקח את העניין ברצינות וביסודיות, אפילו בהנאה: בחן בתים קטנטנים בדרום, סייר בין דירות בשכונות בירושלים, בסופי שבוע נסע בין מצפים בגליל.
אני, לעומת זאת, הצבתי קריטריון אחד לבית חלומותינו: שקע למחשב. אחרי שצורפתי למסע בין דירות (או מי שהתיימרו להיות דירות) בשכונת נחלאות בירושלים, הוספתי תנאי בודד נוסף: בדירה שנקנה חייבים להיות שירותים. כן, ממש בתוך הבית.
את הדירה שקנינו בסוף – חור נידח בן שני חדרים ב"ארמון הנציב", שכונה נטולת ארמונות, תואר והדר – קנינו אחרי שראינו אותה פעם אחת, ועוד בלילה. היו בה שירותים רחבים וחלון גדול החוצה. יותר מזה לא עניין אותי. רק אחר כך גילינו שיש בה גם שכן צמוד אלכוהוליסט, ששיכן בדירה באותו גודל שישה ילדים, אשה ושיגעון גדלות. טוב, אף פעם לא הייתי חזקה בפרטים הקטנים: יותר בתמונה הגדולה. וכאמור, בדירה היו שירותים.

בית? מה זה בכלל?

בתור מי שגדלה בלינה המשותפת בקיבוץ, ומעולם לא גרה בבית של משפחה, לא היה לי איכפת ממש מבתים. בילדותנו, היה לכל אחד מאיתנו טריטוריה אחת, קטנה ומגדירת זהות: קוביית עץ תלויה ליד מיטת הברזל. שם הנחנו את הדברים היקרים לנו ביותר: בובה, תמונה או צעצוע שהיה רק שלנו. את התכולה של אותה קובייה רבועה גררנו איתנו בכל פעם שהוחלט על ערבוב וחלוקת חדרים מחודשת, או כשהגיע זמננו לעבור מהבית הכולל באזור בית הספר היסודי לתיכון ולחדרי המגורים של מה שכונה בקיבוץ כברי "שכבת נעורים".
בקובייה שלי היו תמיד רק ספרים. הרמן הסה שהתחלף בג'וזף הלר שגילה את גבריאל גרסיה מארקס והתענג בסתר על הרומנים ההיסטוריים של הווארד פאסט. ארגזי ספרים היו גם הדבר הכמעט יחיד שגררתי איתי מדירה אחת לשנייה בכל השנים שבהן גרתי בירושלים אחרי הצבא. עברתי בעיר הקודש שבע דירות. פה ושם עברתי כי נשבר לי הלב, אבל עם כל מעבר לבני הזוג שלי נשבר הגב.
הספרים שלי (ולעיתים תבנית, מחבת או נעליים) היו הדבר היחידי שנקשרתי אליהם. בתים? למי איכפת מבתים, הייתי אומרת לעצמי. כל מקום הוא אותו דבר מבחינתי. בכל מקום הרגשתי באותה מידה בנוח – ואולי נכון לומר, שבכל מקום הרגשתי באותה מידה שלא בנוח. כמו יהודיה נודדת, המשכתי לגרור את עצמי, ילד אחד ואחר כך שניים, מחשב וערימות ספרים, מדירה לבית, מקרוואן לצריף.

לא סתם אנשים: בני אדם

עד שהגעתי למצפה הילה. הגענו אליו כמו לכל דבר, כמעט במקרה. חברה טובה עברה לגור שם, ואז שמעתי על עוד אחת, והלכנו ונרשמנו. לא ידענו על המקום כמעט כלום. די מהר גילינו שאין מקום כזה בכל הארץ. מצפה הילה הוא כפר כמו פעם: מקום שבו ילדים גדלים בחוץ, מתרוצצים בשמש, עוברים מבית לבית אחר הצהריים. מקום שבו הבתים צמודים ליער אבל מהמרפסות רואים את הים. ומעל לכל, מקום שגרים בו לא סתם אנשים – אלא בני אדם.
מצפה הילה הוא המקום הראשון בחיי שבו אני באמת מרגישה בבית. מבחינתי, זה מקום לא רק לגדל בו ילדים, אלא גם להזדקן. מקום שבו אני מוקפת באנשים שאיכפת לי מהם, ושאיכפת להם ממני. ואולי זו ההגדרה האמיתית לבית: עם שירותים או בלי.
ורק כדי להיכנס לאווירה, שיר הסיום של המחזמר שהעלינו בחג השלושים ליישוב, במאי האחרון.

מחזמר שנכתב, נוגן, הופק הוצג ואפילו צולם והוקלט רק על ידי אנשים מהמצפה. ככה זה נראה ביישוב שכולו מלא אהבה.

ועוד משהו על בית (והפעם, על בית ריק):

בירושלים הרחוקה, יושבים גם היום שני אנשים שגרו בבית שלי הרבה לפני שהגעתי אליו: נועם ואביבה שליט. הם יושבים שם באוהל, והבית שלהם במצפה מחכה ריק. נעול. ממתין עד שהבן שלהם יגיע הביתה.
אם אתם בסביבה, אבל גם אם אתם לא – לכו להגיד להם שלום. תגידו שאתם חושבים עליהם. שהבית הריק שלהם לא יוצא לכם מהראש. שאתם חושבים על גלעד, כמו שעושה כל מי שהוא לא רק איש, אלא גם בן אדם.

ולסיום, משהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית קושרת את המושג "בית" לשני מספרים: ארבע ושש. מספר ארבע הוא מספר שקשור במהותו למבנים וקרקעות: אנשי ארבע (כאלה שנולדו ביום לידה ארבע, או שסך כל נתיב הגורל שלהם הוא ארבע) מוצאים את עצמם לא פעם בסביבה של מבנים – משיפוצים ובנייה, ועד אדריכלות ותיווך נדל"ן.
אבל התוך של הבית, הנשמה שלו, קשורה לפי נומרולוגיה קבלית דווקא למספר 6. אנשי 6 (כאלה שנולדו ביום לידה 6, או שסך כל נתיב הגורל שלהם הוא 6) לפי נומרולוגיה קבלית, הם אנשי הבית והמשפחה. הם אלה שבתיהם תמיד מזמינים ופתוחים. הם אלה שיודעים ליצור סביבם אווירה של הרמוניה ואסתטיקה. הם אלה שיעמידו את צרכי המשפחה מעל הכל, ושיעשו מכל סביבה בה הם נמצאים משפחה חלופית.
גם כאשר המספרים האלה מסמנים פסגות ואתגרים המצויים במפה נומרולוגית, תהיה לכך השפעה: לפי נומרולוגיה קבלית, פסגות ואתגרים משפיעים על הרצונות שלנו ועל ההזדמנויות שנקבל. הם מעין רוח גבית שדוחפת אותנו לכיוונים אישיים ומקצועיים מסוימים. כך, פסגה 6 תדחף אותנו בין השאר להקים משפחה, ובפסגה 4 ייתכן שנרצה להקים בית או לעסוק בתחומי המבנים והקרקעות.