לא ביקשת – לא קיבלת

אם יש כלל שאני ממליצה עליו בהורות, הוא זה, הפשוט מכולם: "לא ביקשת – לא קיבלת".
ובמילים אחרות: כל עוד הילדים לא מבקשים משהו באופן ברור, להשתדל מאד לא לעשות את זה.
למשל, לא לתת עצות מבלי שהתבקשתי. לא להציע פתרונות שאף אחד לא שאל עליהם.
לא לחשוב קדימה בשביל אף אחד אחר, גם אם זה אומר שהמישהו האחר (להלן, ילדי האהוב) הולך להתבאס מתישהו בעתיד, כי לא חשבתי בשבילו קדימה.

הו, וזה קשה. קשה כשאול. במיוחד כשמדובר בילדים שלך, מחמלי נפשך. קשה להתאפק, כי הרבה פעמים אנחנו יודעים הרבה יותר מהם, ויכולים לחשוב קדימה בשבילם, ולנחש מה יקרה כש….
ולא. לעצור.
ולזכור, שילד שרוצים בשבילו לא ילמד לרצות לבד, וילד שחושבים בשבילו לא ילמד לחשוב לבד, וילד שמתכננים בשבילו לא ילמד לתכנן לבד, וילד שכל הזמן שומרים עליו לא ילמד לשמור על עצמו.
ככה זה בחיים.
(או כמו שמורתי האגדית במכון אדלר, מיצי אלעזר, הייתה אומרת: "על כיסא האחריות יושב רק אדם אחד". שימי לב שזו לא את, שהתיישבת בנוחות על כיסא האחריות של הילד).

ולכן,
אם אנחנו רוצים ילדים שרוצים עבור עצמם, ומתאמצים עבור עצמם, ומחפשים פתרונות עבור עצמם, ומתגברים על קשיים בעצמם –
עלינו להחזיק את הסוסים שלנו, כפי שנאמר, ולחכות שנתבקש להתערב (אלא אם אנחנו צופים סכנה ברורה ומיידית, כמובן. שם עלינו להציב גבול. שם ורק שם).
לחכות בסבלנות שנתבקש להתערב –
כדי לאפשר לילדים זמן שבו הם יכולים לרצות ולהתאמץ ולתכנן ולרצות עוד יותר חזק בעצמם לעצמם; מרחב שבו יתעורר הרעב.

ועוד כמה דברים מתעוררים במרחב הזה:
למשל, ערך עצמי של המתבגרים שמתפתח בזמן שהם בעצמם חושבים ומגיעים לפיתרון.
או, היכולת לבקש בלי שיציעו. ליזום ולבקש. איזו יכולת מופלאה לתת לילדים לחיים.
ובנוסף, מתרחשת עליית ערך מטאורית של העצה או העזרה ההורית. מכיוון שהן לא מחולקות בחינם ועל הדרך, אלא יש לבקש אותן במיוחד – הן לא מובנות מאליהן. הן מוערכות.
ולבסוף, מתפתחת המיומנות ההורית המופלאה של היכולת לשחרר, ולהמתין בסבלנות, גם כשהילד לא מתנהג כפי שאנחנו רוצים שהוא יתנהג. היכולת לתת לו לנהל את חייו בעצמו, וללמוד מהטעויות באמצע נגינה.
שיהיה לנו בהצלחה.