כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

לא כועסת

או לפחות, מבינה שאין טעם לכעוס

אחרי שבועיים חזר הכעס.
הוא חזר בשקט, מתגנב. צובע לי את המבט באדום כשהבית שוב התבלגן והמטלות לא הסתיימו לרגע ואף אחד לא שם יד.
אבל רק כשהוא הגיע יכולתי לשים לב איך היה לי שקט קודם לכן ממנו. פתאום ההיעדרות שלו בלטה לעין. ויותר מזה: כבר לא יכולתי להאמין שהוא צודק. היה רווח בינו לבין המציאות, כמו כשמסירים משקפי שמש לרגע, וקולטים שהצבעים שראינו עד הרגע הזה הם לא אמיתיים.

חומצה לא מפסיקה לעבוד

הכעס שלי ליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי ילדה כעסנית ומתבגרת כעסנית והכי גרוע – אמא כעסנית (את היום שבו הפסקתי לצעוק על הילדים שלי לעולם לא אשכח: התבאסתי על עצמי רצח, והשכנה שלי ניחמה אותי במילים: 'עזבי, הם כבר לא סופרים את הצעקות שלך'. ברגע הזה הבנתי שעברתי את הגבול מזמן. ואלוהים עדי, מאז היום ההוא צעקות הפכו למשהו שכמעט לא קורה).
לא תמיד הוצאתי את הכעס החוצה: חונכתי להתאפק, ולא פעם הצלחתי. אבל חומצה לא מפסיקה לעבוד רק בגלל ששומרים אותה סגורה במיכל. היא מכרסמת מחילות בתוכך. צובעת לך את המבט בביקורתיות. מחדדת את טון הדיבור עד שהוא משונן מספיק כדי לפצוע. זורמת בתנועות שהופכות חדות, קשות.

להמשיך להידלק

אף פעם לא אהבתי את עצמי כועסת (סליחה, היו פעם-פעמיים שכן. הכעס נותן לך כנפיים, הופך אותך חזקה וצודקת, ויש בזה משהו נעים). ניסיתי ללמד את עצמי לא לכעוס. בעזרתה של מטופלת חכמה במיוחד, כזו שיודעת לשאול את השאלות הכי נכונות, אפילו הבנתי בטיפול מהו כעס, ומה הוא מסתיר מאיתנו (תקציר: כעס הוא אסטרטגיה להתמודדות עם אי הלימה בין הציפיות למציאות – כלומר עם סבל. הפיתרון – להבין שאי הלימה היא רק רגע בזמן, חלק זעיר מהקונטקסט. ההסבר המלא כאן). אבל זה היה לי קצת אקדמי מדי. לא מספיק יישומי. והכעס המשיך להידלק בי, גם אם ידעתי להשתיק אותו יותר ביעילות.

שלח לי שקט

אבל מאז הרטריט שהייתי בו לפני שבועיים משהו קרה. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק – התכנים, שדיברו על כעס? המדיטציות הארוכות, שאולי נתנו לי מנוחה שמזמן הייתה חסרה לי? ואולי בכלל העובדה שהבודהיזם מדבר על הרצון לחיות חיים של שירות והתחשבות באחר, ופתאום היה לי נוח לשרת בלי לבקש לעצמי תמורה ושיראו אותי?
לא יודעת. אבל אחרי כן חוויתי בפעם הראשונה שבועיים של שקט פנימי עמוק. שקט פנימי שהתבטא אפילו ברמה הפיזית – האורטיקריה שלי נרגעה כמעט לגמרי.

לבד על המרבד

ואולי זה היה משהו אחר לגמרי: העובדה שבגלל השתיקה לא יכולתי לבקש דבר מהאחרים. ולא יכולתי לצפות שהם יידעו מה אני רוצה או צריכה, בזמן שהם בהגדרה אמורים להיות מרוכזים בתוך עצמם.
השיא היה אירוע קטנטן אך מכונן: הייתי בתורנות מטבח, בידיים עמוסות תבניות, וראיתי שצריך להזיז את ארגז הצלחות למקום בולט, כדי שיהיה ברור לנכנסים איפה לשים את צלחותיהם הנקיות.
האוטומט שלי היה לומר לתורן שלידי שיזיז את הארגז. אבל השתיקה, הו, השתיקה…
ובשנייה הזו, כשעמדתי בידיים מלאות ופה ריק, הבנתי דבר אחד פשוט: אני יכולה לבחור להזיז את הארגז, או לא להזיז את הארגז. זה או זה. וזהו זה.
ובשנייה הזאת כמו חלפו לעיני כל הפעמים שרציתי שאחרים יעשו משהו: לטובתי. לטובתם. לטובת העולם. כל הפעמים שבהם רציתי להפעיל אחרים וכעסתי כשהם לא הקשיבו לי או לא ניחשו את הכוונה שלי.

הצורה שאני רציתי

ראיתי פתאום איך הכעס קשור רק לדבר אחד: לציפיות שלי שדברים יקרו בצורה מסוימת. שאנשים יפעלו בצורה מסוימת.
הצורה שאני רציתי.
וככל שהרגשתי תלויה יותר בכך שהדברים יפעלו בצורה מסוימת, כך כעסתי יותר כשהם לא.
וככל שהיה נדמה לי שהצרכים והרצונות והאמונות שלי צריכים לקבל עדיפות על אלה של אחרים – מאלף סיבות מוצדקות – כך כעסתי יותר כשהם לא.
ופתאום הבנתי בגוף את מה שקודם הבנתי בראש: שכעס נוצר כשיש ציפיות שלא מתגשמות.
כי סבל – הקרקע שעליו גדל הכעס – נוצר כשיש פער בין הציפיות שלנו למציאות.
ושהכעס גדל וצומח ועולה כשאני מאמינה שהציפייה שלי אמורה לגבור על המציאות; כשאני מאמינה שהרצון שלי יותר חשוב או יותר דחוף מכל הרצונות האחרים, מכל התהליכים האחרים שקורים בעולם שלנו, המורכב ומטורף כשעון קוקייה.

לקח הארגז

ובשבועיים האחרונים הארגז ההוא עמד לי מול העיניים כל הזמן. כשהבית התלכלך רגע אחרי שניקיתי. כשהילדה רצתה משהו שלא בא לי לתת. כשהדייג היה עסוק רק בשלו. כשמטופלים דחו בגלל החג פגישות שהתאמצתי במיוחד לפנות להן זמן בחג.
וכבר לא יכולתי להאמין לכעס שלי שהתעורר, ואמר שהם לא בסדר.
כי לרגע, כשלא כעסתי, ראיתי שהם לא "בסדר" או "לא בסדר": הם מה שהם. רק מה שהם. שקועים בעולם שלהם. חושבים את המחשבות שלהם. עסוקים בעיסוקים שלהם. ומותר להם. בדיוק כמו שלי מותר להיות עסוקה בעולמי שלי ובמחשבותיי שלי ובצרכיי שלי.
ובסוף-בסוף, הכל חוזר ללקח הארגז: מה אני בוחרת לעשות ומה לא. ועד כמה אני מבינה שגם אם הדברים לא קורים כמו שרציתי, זה בסדר.
וכשאני מבינה את הרעיון הקטן הזה, אני מפסיקה לנסות להפעיל את העולם ולכעוס כשזה לא עובד. אני נשארת עם השאלה הפשוטה: עד כמה חשוב לך לקבל את התוצאה שרצית? מה את מתכוונת לעשות בעניין? האם את בכלל יכולה לעשות משהו בעניין?
ואם לא, לשם מה את כועסת?

יודעת יותר טוב

וגם אם הכעס חזר והפתיע אותי כשחזר, אני כבר לא יכולה להאמין לו. אני כבר לא יכולה להאמין שאני צודקת ואחרים טועים, שהרצון שלי דחוף או חשוב יותר. כי לרגע הזזתי את המשקפיים וראיתי בצבעים טבעיים.
ואולי אני עוד קופצת לשם מתוך הרגל.
אבל אני יודעת יותר טוב.
לפעמים זה עצוב, המחשבה שבאמת אין עדיפות לרצונות ולצרכים שלי, או לאמונות שלי על האופן שבו העולם צריך להתנהג. שהעולם הוא מה שהוא ושאני רק יכולה להיות מה שאני.
אבל זה הרבה יותר שקט.
ונעים.

נ.ב. 1: ואם גם לכם בא להפסיק לכעוס – על הילדים או על בן הזוג או על ההורים או על חברה טובה – מוזמנים לטיפול תטא. נשחרר את שורשי הכעס, ונמצא את לקח הארגז הפרטי שלכם (תמיד יש משהו שאפשר לעשות בלי תלות באף אחד אחר).

נ.ב. 2: אני נותנת לציפורים השחורות של הכעס לעוף הרחק. לוקחת את הכנפיים השבורות שלי, ולומדת לעוף. מוקדש למועצת השירים הפרטית שלי: מ', ס' ו-ל'

דילוג לתוכן