לא רוצה, לא צריך

המשימה הנוכחית: ללמד את עצמי אי מחויבות

אם תהיתם בלבכם למה בשבוע שעבר לא כתבתי פוסט (תהיתם? בבקשה תגידו שתהיתם!) זה לא בגלל שחלילה משהו קרה. כלומר, מה שקרה הוא שעצרתי ושאלתי את עצמי: את יושבת עכשיו לכתוב כי את רוצה לכתוב, או כי את חייבת? כי יש לך מה להגיד, או כי יש לך תפקיד? ואז מצאתי את עצמי מתלבטת לרגע – ומוותרת לעצמי. פשוט ככה.

תחושת החובה

נו, אז מה הביג דיל, ישאל מי שישאל את עצמו. אז ויתרת לעצמך. אז לא עמדת בתקנון שבו קבעת לפני שש שנים שבכל יום א' את מעלה פוסט, חוץ מחופשות אוגוסט שעליהן הכרזת מראש בארבעה עותקים. אז מה? אנשים מוותרים לעצמם כל הזמן.
נכון – אני עונה בלבי למי שישאל, אבל אלה הם. לא אני. אותי גידלו על לא לוותר לעצמי. על לעמוד בכללים. על להכריז ולבצע. על לעשות את כל מה שצריך, רק בגלל שצריך אותו. במילים אחרות, אותי גידלו על תחושת החובה.
כי ככה זה היה אז, בקיבוץ של לפני ארבעים שנה: אנשים לא היו אמורים לוותר לעצמם. וככה גדלתי גם אני, ואימצתי אלי את הכלל: את לא מוותרת לעצמך. אם לקחת על עצמך מחויבות, את עושה אותה. גם אם זה לא מה שאת רוצה. גם אם לא בא לך. גם אם את עייפה ומותשת ומרוקנת. את עושה, כי ככה צריך.

אז מתי נהנים?

ולאורך השנים ראיתי את היתרונות של הגישה הפנימית הזאת: באמת הצלחתי בעזרתה לרתום את עצמי, בכל פעם מחדש, לעשייה של הדברים שחשובים לי. בזכות המחויבות הזאת, שדחפה אותי כמו מלמד בקר, כמו שוט קבוע על הגב, הצלחתי לעבוד במשרה מלאה, להתחיל לעבוד כמטפלת ומדריכה במקביל, לגדל ילדים, להסיע אותם בכל רחבי הגליל המערבי, להאכיל אותם, לנקות אחריהם, להקשיב להם פה ושם. לעיתים אפילו נשאר איזה רגע או שניים לבלות עם הדייג (שהרי צריך להשקיע בזוגיות!). הכל עבד. רוב הזמן. גם אני עבדתי. כל הזמן. הבעיה היחידה הייתה שלא נשאר לי זמן לרגע ליהנות מכל זה.

את לא באמת בוחרת

כי כשאת פועלת מתוך תחושת חובה, את לא באמת בוחרת. עשית איזו בחירה ראשונית, אי אז, אבל מאז הפסקת לשאול. רק לקחת על עצמך כל פעם עוד מטלה ועוד חובה, עוד תפקיד ועוד עשייה. נרתמת, במלוא מובן המילה: הרתמה עלייך, ואת מושכת כמו סוס, קדימה-קדימה-קדימה. את לא שואלת מתי הגיע הזמן לנוח; מתי הגיע הזמן ליהנות; מתי את מניחה את החובות בצד. את פשוט עושה את מה שצריך.

סיפוק במקום אושר

אבל הבעיה היא זו: כשאת עושה "מה שצריך", את יכולה לכל היותר להפיק מזה סיפוק. הידד, עשית "וי" על עוד סעיף ברשימה. המשאית עם המדליות בדרך.
אבל אושר לא צומח שם, באדמת "מה שצריך". רק סיפוק וטפיחה עצמית על השכם.
אושר, לעומת זאת, צומח רק במקום שבו את מתחילה לשאול את עצמך מה את רוצה, ולשם מה את רוצה את זה.
כי שם את מדויקת: שם אַת עצמך. שם – באדמות ה"מה אני רוצה" – את לא מחויבת על ידי כללים ששמת לעצמך מראש. את נמצאת ונוכחת ברגע עצמו, ושואלת: רלבנטי לי או לא? האם כאן וכך אני יכולה לבטא את עצמי בצורה הטובה ביותר? או אולי בדרך אחרת?

הצריך הוא רק הדרך אל הרוצה

כי ה"צריך", אסור לשכוח, הוא בסך הכל הדרך להגיע אל ה"רוצה". אני צריכה לבשל ולנקות כי רציתי לתת לילדים שלי בית נעים ומלא ריחות בישול, כדי שיהיה להם טוב. אבל אולי היום הדרך הזאת כבר לא רלבנטית? אולי היום עדיף שאשקיע את זמני בלעשות להם טוב בדרכים אחרות?
אני צריכה לכתוב פוסט כל שבוע כי החלטתי בזמנו שאני רוצה לדאוג להתפתחות הרוחנית שלי באמצעות כתיבה. לתת לעצמי שיעור, להתעקש לחשוב על משהו ברצינות כל שבוע. אבל אולי היום אני לומדת גם בדרכים אחרות?

ללמוד אי מחויבות

אז אני מחליטה ללמד את עצמי אי-מחויבות. מחליטה ללמד את עצמי אי עמידה בהסכמים, אם ההסכמים האלה הופכים להיות מבוססים על "צריך" במקום על "רוצה".
אני לא רוצה להחזיק בחיי שום דבר כי "צריך": לא מערכות יחסים. לא חפצים. לא מערכות יחסים טיפוליות, אפילו. אני רוצה להישאר בכל מקום רק כל עוד אני באמת שם. מעמקי נשמתי. במלוא הלהט. כשאני יכולה עדיין להיטיב, ואף לא רגע אחד אחרי כן.

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים ללמוד להניח קצת את הצריך ולהתמקד ב"רוצה", מוזמנים אלי לסשן טיפולי תטא הילינג. כי אם לא עכשיו להתחיל ליהנות מהחיים האלה, החד פעמיים, אז מתי?

נ.ב. 2: שיר. מוקדש לנשות השבט. גאה להיות חלק מכן