כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

להפסיק להאכיל את המפלצת

מפלצת חוסר הערך העצמי היא מפלצת רעבה ומסוכנת, אבל יש מה שסותם לה את הפה

בשבועות האחרונים אני מגלה מחדש את גבולות הזמן. אני מזגזגת בטירוף בין עבודה לבית לעבודה. כמויות המטלות שאני מצליחה לדחוס הן בלתי נתפסות. המצב המנטאלי והרגשי שלי בסוף היום – כנ"ל. כלומר, הוא בלתי נתפס במובן של "לך תתפוס שלולית". אי אפשר. זה נוזלי מדי.
וזה מרגיש לא טוב. זה מרגיש לא טוב בכלל. כל ההבנות שלי על זמן ועל כוח נאלמות ונעלמות מול הצורך הבלתי נגמר לענות לצרכים, לעמוד בזמנים, לספק את הסחורה.

לספק את הסחורה

לספק את הסחורה. אלוהים, איזה ביטוי קר. איזה ביטוי קונקרטי לשלל הזירות בהן אני מרגישה מחוייבת לשמור פאסון: לכתוב כמו שצריך. לגדל כמו שצריך. לטפל כמו שצריך. להיראות כמו שצריך. לשקול כמו שצריך. להיות אינטלקטואלית מספיק. חמה מספיק. רכה מספיק, אימהית מספיק, יפה מספיק מבחוץ, אבל עוד יותר חשוב מבפנים. לספק את הסחורה לכל מי שמלפנייך ומצדדיך בעוד את העומדת, תוהה לאן נעלם הזמן שלך. שואלת את עצמך למה את מרגישה מותשת כל כך, ואם נודה על האמת, לא לגמרי אמיתית.
וזה כשאת מצליחה. כי כשאת לא מצליחה לספק את הסחורה, את מרגישה לא בסדר. את מרגישה חסרת ערך. כי אם הבטחת סחורה ולא הצלחת לספק אותה, אלוהים, איך ומה יקנו ממך בעתיד?

חפץ בעל ערך

ומספיק לי להקשיב לביטוי הזה, כדי להבין מאיפה הוא בא: מכל הפעמים שבהם אני מתייחסת לעצמי כאל סחורה. כאל חפץ בעל ערך שצריך להוכיח בשוק. הו, חיפצון עצמי. ממנו שום פמיניזם (אפילו כזה עם חוש הומור) לא יצליח להציל אותי.
כי כשאני חושבת על עצמי במונחי שוק – אני מראש בבעיה:  בשוק תמיד יימצא מישהו  בעל "ערך שוק" גבוה משלי. מישהי יותר יפה, חכמה, צעירה, רכה, אוהבת. מישהי יותר מרוויחה, יותר יכולה, יותר חזקה ועמידה. מישהי יותר בקיאה בחומר. מישהי שיש לה יותר מרפקים. פחות רגשית, לעזאזל. פחות נוטה למצבי רוח ולהיעלבות. בקיצור, זולה יותר מבחינת תחזוקה רגשית שוטפת.
ומכיוון שכללי השוק הם תחרות ועוד תחרות, אני מכריחה את עצמי לנסות יותר. להתאמץ יותר. להיות גם (יפה) וגם (אופה) וגם (מבשלת חריימה מטופו). לחזור לסחרור שבו אני מנסה להוכיח את ערך הסחורה שלי, ונכשלת תמיד באיזשהו סיבוב של הקרוסלה, כי לכי תצליחי להיות מספיק בכל התחומים. פלא שאני לא מספיקה כלום?

לא מספיקה

כי ככה זה: בכל פעם שאני לא מספיקה כלום, זה אומר שיש קול בתוכי שאומר לי שאני לא מספיקה. אני יודעת את זה, אפילו כתבתי על זה כבר, ובכל זאת. מפלצת הערך העצמי לעולם לא מניחה: תמיד היא רוצה עוד ליטרת בשר, או לפחות ביס מהנשמה שלי. לעולם אין די לה במירוץ אל ההוכחה שאת שווה, שיש מה לקבל ממך, שאת בעלת ערך לעולם. ובכל פעם שאני מרגישה לא מספיק בעלת ערך, אני נדחפת להוסיף עוד משהו למשוואה: עוד ערך. עוד עבודה. עוד השקעה. רק שלא יגידו שלא שווה, הסחורה שלי. הו, כמה רעבה המפלצת.

לא ככה

ואלוהים, אני לא רוצה לחיות ככה. לא רוצה לחשוב על עצמי במונחי שוק. אני רוצה לחשוב על עצמי במונחי קהילה. לא במונחי תחרות, אלא במונחי השלמה הדדית.
כי אני כבר יודעת מה גורם למפלצת הערך העצמי לסתום את הפה הגדול והרעב שלה: הידיעה הקטנה שכל אחד בעולם הזה, כולל אני, הוא חד פעמי. אין עוד אחת כמוני בכל העולם. לא הייתה ולא תהיה:

ולכן אני לא בתחרות – פשוט מפני שאין עוד אחת בדיוק כמוני. אף אחד לא מתחרה איתי בדרך להיות "הכי מור שיש".
ולכן אני לא באמת חיה במרוץ שיש לנצח בו, אלא בפאזל ענק, תלת מימדי, שבו לכל אחד מקום משלו. ויש לי מקום דווקא מפני שיש לי מעלות אבל גם מגרעות. כי ללא מגרעות, איך יהיה לחלק האחר מקום להשתלב איתי? שהרי בכל מקום שבו יש בי מגרעת, יש למישהו בסביבה שלי מקום לגדול, מקום לתת לי משלו.
ולכן תמיד יש בי ערך כמו שאני –  למי שזקוק לערך הזה בדיוק. לא לכולם. וזה בסדר גמור. חלק הפאזל שלי מתאים לחלקים שסביבי. הוא לא חייב להתאים לחלקים שבצד השני של התמונה.

לתת מעצמי

אז אני לא רוצה לנסות לספק את הסחורה – אני רוצה לתת מעצמי. זה כל כך לא אותו דבר שאין לתאר.
כי "לספק את הסחורה" זה לתת לאחר מה שאני חושבת שהוא מצפה ממני. גם אם זה 'לא אני' בשום מובן. גם אם אני מזייפת את עצמי, רק כדי שהוא יהיה מרוצה ממני.
ולתת מעצמי זה לראות מי אני; מה היכולות שלי, מה המקומות שבהם יש לי בשפע, ושם להרשות לעצמי להיות במיטבי. ולהרשות לחלקים שבהם אני קעורה – למגרעות שבי – להישאר כאלה. זו אני. לא מרובעת, אלא בעלת קו מתאר משתנה. עולה, יורדת, עולה. אנושית, אני חושבת שקוראים לזה.
אנושית. לא סחורה.

נ.ב. 1: אם גם אתם מרגישים חייבים לספק את הסחורה, להוכיח שאתם בעלי ערך – מוזמנים להתייחס אל עצמכם אחרת. לשלוף מתת המודע את חוסר הערך העצמי, ולהכניס שם אהבה עצמית בשפע. בקיצור, מוזמנים לטיפול תטא הילינג.

נ.ב. 2: כה אמר המאסטר: Forget your perfect offering.There is a crack in everyting, that's how the light gets in. מוקדש לע', ברחל בתך הקטנה

2 מחשבות על “להפסיק להאכיל את המפלצת”

  1. מור יקרה!
    איזה פוסט מצחיק וכואב.
    מצחיק – כי כשמסתכלים על זה מהצד רואים שכל מה שאת צריכה לעשות בעולם הזה זה פשוט להיות, בלי להציע לאף אחד שום דבר. פשוט לתת לאחרים לראות את עצמך כמו שאת זה מספיק.
    כל הניסיונות להיות יעילה ותורמת נראים כל כך מגוחכים מהצד של מי שרואה אותך כמו שאת.
    וכואב – כי מה שאנחנו עושים לעצמנו – זה השחתה עצמית. יש לנו עוד חיים שלמים לחיות, לא נצליח לשרוד בצורה כזאת.

    תודה על התזכורת פשוט להיות וללכת אחרי הלב.
    את מדהימה

  2. שלומית

    פוסט נפלא, כרגיל,
    ושיר נפלא, עם השורה האהובה עלי ביותר מכל השירים בעולם…
    (גם אני צירפתי אותו פעם לפוסט, את מוזמנת: http://shlomitlapid.co.il/?p=132)

סגור לתגובות