עכשיו איטי אצלי.
נגמר ההיי הגדול של השקת "איך ללטף קיפוד". נגמרו הישיבות עד אמצע הלילה עם חברות להכניס ספרים למעטפות ולכתוב כתובות. נגמרו הראיונות בכלי התקשורת. ארבעה חודשים אחרי שהספר יצא לאור עוד קונים אותו, כמובן, ובערבים יש לי אירועי זום עם קבוצות, אבל בגדול – איטי אצלי עכשיו.
ואני לא מתמודדת טוב עם לאט.
עם מהר אני מתמודדת מצוין, כמובן. עם מהר אני תותחית. אני יודעת לתקתק, להתארגן, להוציא תוצאות בכל תחום במהירות הבזק (מישהי אמרה לי פעם בסוף איזה רטריט שהיא בחיים לא ראתה מישהו עושה ברכות לשמש כל כך מהר).
אבל הלאט מבהיל אותי. ובעיקר מבהיל אותי כמה מהר אני מתרגלת לנינוחות של הלאט. לקימה המאוחרת, יחסית (שש וחצי. אפילו שבע בבוקר. אני, שהתרגלתי לקום בחמש כל השנים). לישיבות בשמש הסתווית עם חברה לתה של בוקר. או של אחר צהריים. לזה שאני לא עסוקה מדי. לזה שיש לי זמן. הו, יש לי זמן.
מבהיל אותי שלא יחזרו יותר ימי המהר, המלאים אדרנלין. מבהיל אותי שלא ארצה לעולם לצאת מהבית ולפגוש קבוצות גדולות ולתזז. שמי שאני מכירה כ"אני", זו הממהרת בחיוך מאושר וטרוד (ואולי מאושר מפני שהוא טרוד), לא תחזור עוד.
ואז אני מזכירה לעצמי את הגלים.
מזכירה לעצמי שגם אני, כמו כל תופעה ביקום הזה, עובדת בגלים. למעלה למטה, כמו קו של אקו לב. כמו כל תופעה בעולם הזה, האנרגיה שלי לעיתים תהיה למעלה ולעיתים למטה. וככל שהגלים גבוהים יותר, כך גם יהיו נמוכים יותר מצידם השני. ככה זה.
ואני מזכירה לעצמי שאני מכירה את הגלים. שהיו לי גלים של איטיות והסתגרות והשתקעות – פעמיים אחרי הודו, בגל הראשון של הקורונה. היו כאלה, וכשהם חלפו, מצאתי את עצמי נוסקת, גולשת על גובה גלים שלא הכרתי כמוהם קודם לכן.
מזכירה לעצמי שאין באמת טוב ורע, או גבוה ונמוך – רק מצבי תודעה וגופנפש שונים. כמו שאיפה ונשיפה, אין אחד טוב יותר, ואין אחד מיותר.
איטי אצלי עכשיו.
אז מה.
זה הזמן ליהנות מגשם מתופף על החלון, מכוס תה עם חברה בשמש סתווית, מהתרפקות מאוחרת על כריות.
זה בסדר שעכשיו איטי, כל עוד אני מוכנה להיות איתי. בדיוק ככה. כמו שאני עכשיו.
עד הגל הבא.
בתמונה: הכל זורם, כולל העננים