כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ליקוי חלקי של הלב

פוסט ובו ידובר: על אימהות אשמות, על מבחנים קשים ועל נומרולוגיה קבלית

בוודאי תהיתם בלבכם מדי פעם אם יש מנהל לעולם הזה. אם יש מישהו או משהו שקובע מה יתרחש ומה לא, מה יצליח ומה ייכשל, מה יהיה קל ונעים ומה קשה ומסובך. ובכן, אם אכן תהיתם, דעו לכם שיש בוס כזה: והבוס הזה הוא אני.
לא מאמינים? תשאלו את הילדים שלי. מבחינתם אני הכתובת האחראית והקובעת לכל מחדל שהתרחש אי פעם בחייהם. הכדור התפוצץ? הם באים אלי בטענות. חבר הבריז להם? אני האשמה, כמובן. הם יוצאים החוצה בבוקר, וחוזרים אלי עם הבעת אכזבה כואבת: "אבל חם מדי היום!" נכנסים פנימה, מדליקים טלוויזיה ומייד מבקרים את תכנית השידורים שאין להם ספק שאני הכנתי, ועוד בלי שום התחשבות ברצונות שלהם. חוזרים מבית הספר, וכועסים עלי שלא הצליח להם במבחן. באמת, חוצפה מצידי, כל החומר הלא מוכר הזה שתקעתי להם.
אצלנו, המבוגרים, אגב, זה שונה לגמרי: אצל רובנו, ההבנה שאמא לא יכולה להיות אחראית לכל מה שלא הולך בחיים שלנו כבר הגיעה מזמן (נגיד, בין גיל 30 ל-40). מאז עשינו עבודה פנימית, התפתחנו והגענו לרגע שבו אנחנו יכולים לכוון את האצבע לאחראי האמיתי לקשיים בחיים שלנו: בן הזוג.

מי נתן את ההוראה?

כי בינינו לבין עצמנו, התהליך כמעט אוטומטי: אם משהו לא הולך, מישהו בחוץ חייב להיות אשם: מזג האוויר. ראש הממשלה. המצב הכלכלי. הבוסית. הילד שהשאיר את צנצנת הסוכר על השיש, ורק בגלל זה נתקלתי בה ועכשיו שעות עוד אאסוף גרגרי סוכר ורסיסי זכוכית מהרצפה. חס וחלילה: זאת לא אני המגושמת פה. זה הוא. הוא, הוא אשם.
אבל למה בעצם אנחנו מחפשים אשמים? למה הצורך הזה להסתכל החוצה? אני מאמינה שהסיבה לכך היא סיבה מאד טובה: באנו לבער את הרוע. כן, כן, כולנו חיילים בצבא התיקון, בין אם שמנו לב לכך או לא. לחיפוש האשמים יש מטרה חיובית: אנחנו מאמינים שכשנמצא את הסיבה למה שנתפס בעינינו כבעיה (צנצנת הסוכר שנשכחה על השיש, חיי הנישואים הלא מספקים או הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, תבחרו מה עושה לכם את זה), נוכל לפתור אותה על ידי כך שנמצא את האחראי ונטפל בו: נחנך את הילד, נאפס את הבעל, נעיף את ראש הממשלה (או להיפך: נאפס את הילד, נעיף את הבעל ונחנך את ראש הממשלה, תבחרו מה עושה לכם את זה). השלב הראשון, לתפיסתנו, בפתרון הבעיה, הוא מציאת השורש – או נכון יותר, מציאת הגנן שלא שתל אותו נכון.

מי לא למד למבחן?

הבעיה היחידה עם השיטה הזאת (חוץ מזה שהיא לא עובדת, אבל זה ניחא) היא שאנחנו מחפשים את הפיתרון במקום הלא נכון. קל יחסית לראות את זה כשמסתכלים על הילדים שמאשימים את אמא במבחן הקשה שהיה להם. קצת יותר קשה לראות את זה כשמסתכלים על אשה שמאשימה את בעלה העצל במצב הכלכלי המחורבן שלה. הכי קשה לראות את זה כשאנחנו מסתכלים על עצמנו (לי זה קשה במיוחד, כי עצמי – איך שהיא קולטת אותי מסתכלת עליה – מייד בורחת בפאניקה. אפשר להבין אותה, יש לה ניסיון חיים לא קל).
המשותף לכל המקרים האלה הוא אחד: מי שמסתכל החוצה לחפש את האחראים לבעיה, מפספס את המקום הראשון שבו צריך להביט: מי שהגדיר שמדובר בבעיה – כלומר, הוא עצמו.
בואו נלך צעד אחד אחורה, וניקח כדוגמה את המבחן בבית הספר. אין ספק שיש ילדים בכיתה שלא הגדירו אותו 'קשה'. מי הם אותם ילדים? אלה שממש אוהבים את הנושא ומבינים אותו היטב, או אלה שלמדו למבחן כמו שצריך. אלה, מתברר, לא מגדירים את המבחן כבעיה. מי מגדיר את המבחן כ"קשה" ומחפש אשמים? אלה שלא יודעים את החומר.
ועכשיו נתקדם קצת יותר מהר (הלו, הלו, למה האחרונים תמיד בסוף?) אל האשה שמרבה בטענות נגד בן הזוג שלה. היא, מן הסתם, זו שמגדירה את המצב הכלכלי המשפחתי כבעיה: מישהי אחרת הייתה יכולה לחיות איתו לא רע. מישהי שלישית הייתה הולכת להרוויח את הכסף החסר בעצמה.
ועכשיו, בקפיצה מסחררת, חצי התאבדותית, נגיע אל עצמנו: באיזה מקרים אנחנו מחפשים אשמים? בכל מקום שבו אנחנו מזהים בעיה, כלומר: בכל מבחן בחיים שבו עדיין לא למדנו את החומר. אם לא למדנו להיות זהירים, נאשים את הילד שהשאיר את הצנצנת על השיש. אם לא למדנו לקבל אהבה, נאשים את בן הזוג שלנו בקשיים באינטימיות. אם לא למדנו לקבל אנשים כמו שהם, נתלונן על היחסים איתם (הם אשמים, אלא מה).
אילו היינו מוארים, מתוקנים, שלמים עם עצמנו לחלוטין – לא היינו מחפשים אשמים, מפני שלא היה לנו כל צורך במשפט. מי ששלם עם כל מה שהמציאות מביאה לפניו, בלב פתוח, שמח ומקבל – אינו חווה שום בעיה, וכשאין בעיה, אין צורך בפתרונות, ובוודאי שאין צורך במציאת אשמים. כי אם הכל טוב, אף אחד לא אשם.

הצד החשוך של הלב

למרבה הצער, רובנו עדיין לא שם (או לפחות אני עוד לא שם. בזמן שאתם התקדמתם והתיישבתם לנוח על ראש ההר, אני עדיין משתרכת מאחור בין הדיונות, עם הג'ריקן הכחול והשימורים של התירס).
מצד שני, עצם ההבנה של התהליך הזה כבר יכול לפתוח לנו דרך אל ההתקדמות. חיפוש האשמים, במקום להיות תהליך מייסר ומחרב מערכות יחסים, יכול להפוך לתמרור, שמשמעותו: "עצור, עבודה פנימית לפניך". שהרי אם חיפשנו אשמים – סימן שהגדרנו משהו כבעיה, כלומר, כמבחן קשה מדי. ואם הגדרנו משהו כמבחן קשה מדי, סימן שעוד לא למדנו את החומר שקשור אליו.
כך, חיפוש אשמים בזוגיות יכול לכוון אותנו לבחון איזה חומר לא למדנו בשדה הזה, ומה חסר בנו עצמנו כבני זוג. חיפוש אשמים בהורות (הי, איזה כיף, זה בדיוק אותו אשם מהמבחן הקודם) יכול לגרום לנו לבחון מה לא למדנו שם – למשל, לקבל את דעתו והשקפת עולמו של אדם אחר. וכך בכל תחום – בין אם מדובר בעסק שפתחנו, ביחסים עם ההורים שלנו, בתאונה הקטנה שעשינו בכביש.
הליקוי בחוץ מראה לנו רק דבר אחד (או לפחות רק דבר אחד ששווה להקדיש לו מחשבה): שיש ליקוי אצלנו בפנים. ליקוי לא במובן של פגם, אלא כמו 'ליקוי חמה' – צד חשוך, לא מטופל, לא מבורר עד הסוף – של הלב שלנו. כשנשפוך עליו אור, נגלה: אין אשמה, אין אשמים, יש רק עבודה לעשות. אצלנו, בטח שאצלנו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

חיפוש אשמים נמצא אצל כולנו, אבל קשור במיוחד למספר 4. לפי נומרולוגיה קבלית, זהו המספר שממונה על החוק והמשפט, המסגרת והחריגה ממנה, הצדק וחוסר הצדק. לא במקרה, אנשים שהמספר 4 מופיע במקום בולט במפת חייהם (ילידי 4, 13, 22 או 31 לחודש, או אלה שנתיב הגורל שלהם הוא 4, או אלה שיש להם פסגות 4 חוזרות) מוצאים את עצמם לא פעם במערכת המשפט: עורכי דין, שופטים, או דווקא עבריינים ופורעי חוק. במקרים אחרים, הם ימצאו את עצמם בכוחות הביטחון – שאמורים לשמור על הגבולות, על החוקים ועל הכללים.
אצל מספרי 4, האישיו המרכזי בחיים הוא גבולות ומסגרת, כללים וחוקים. הם יכולים להיות אלה ששומרים על החוקים והמסגרות מכל משמר, או אלה שבועטים בהם באלגנטיות בשם המוסר הפנימי של עצמם. כשבעיני מספרי 4 משהו נראה נכון והוגן, דבר לא יזיז אותם מדעתם – בטח לא חוק או נורמה חיצוניים.
אנשי 4 הם שופטים מחמירים – לאחרים, אבל לפני הכל לעצמם. הקשיחות של המסגרת הפנימית שלהם מונעת מהם לא פעם לנקוט כלפי עצמם (וכלפי מה שהם דורשים מעצמם) את אותו זלזול חינני שהם מפגינים כלפי חוקים חיצוניים.
לא קל לחיות עם מספרי 4 (לא שקל לחיות עם מישהו באופן כללי), מפני שרובנו מתייחסים לבן הזוג ולילדים כאל 'הרחבה של האני', ולכן נוקטים כלפיהם באותן אמות מידה בהן ננקוט כלפי עצמנו. את אותה שפיטה מחמירה שאנשי הארבע מפנים כלפי עצמם, הם מפנים גם כלפי הקרובים אליהם. מה שחשוב לזכור כשחיים עם אנשי 4, זה… שלהם זה כואב יותר.

ולסיום, ד"ש משנות ה-80 העליזות (כן, התכוונתי עליזות)