כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

לכי חפשי מי שיחמם אותך

פוסט שמתחיל במשחק (היכרות) מקדים ונגמר (כמו תמיד) עם נומרולוגיה קבלית

הפעם, חברים, לכבוד הימים המתקצרים (וגם בשביל להחזיר את הענין למערכת היחסים בינינו, אני לא אטומה, הרגשתי מהשתיקות שלכם), נעשה יחד משהו אחר לגמרי. תעצמו עיניים, ותספרו עד שלוש. מוכנים? טדאאאם! כן, הפעם נפצח בחידון היכרות קצר.
1. מה אתם אוהבים יותר לאכול, קרמבו או גלידה?
2. איזו עונה אתם אוהבים יותר, את החורף או את הקיץ?
עד פה המשחק המקדים שלנו להערב. ומפה, נעבור להארד-קור. כי הנה הגענו לשלב השאלה הזהה: מה אתם יותר: שמש או ירח?
טוב, רגע לפני שמתחילות פה התפייטויות רומנטיות, הרשו לי להגדיר שמש מהי וירח מהו. ובכן, שמש היא כדור אש גדול, ששולח אור וחום לכל עבר. השמש אינה מבקשת לעצמה דבר ולא מקבלת דבר מאיש: היא נותנת מאורה ומחומה, כי זה הטבע שלה – להאיר ולחמם.
הירח, לעומת זאת, הוא מקור אור תלותי למדי: לכשלעצמו, אין בו לא אור ולא חום. הוא כדור אדמה וזהו. האור שלו בלילה תלוי באור השמש, שמקרין עליו. הירח, אם כן, טיבו לקבל כדי לתת. לא יקבל? לא יהיה לו. אם חס וחלילה יום אחד תכבה השמש (מדענים אומרים שזה מה שיהיה, ואני ממש מקווה שעד אז אהיה מוארת מספיק כדי לא לחזור ולהתגלגל פה) – ובכן, חברים, אין מה לבנות על הירח. תתחילו לצבור בטריות.
עכשיו, מששרטטנו היטב את המטאפורה ותלינו אותה להתייבש באוויר הצח, מה אתם יותר? שמש או ירח?

כולנו זקוקים לחסד

כולנו זקוקים לחסד, כמו שכתב פעם נתן זך. כולנו זקוקים – או לפחות נדמה לנו שאנחנו זקוקים – למשהו מאחרים. לפעמים אנחנו זקוקים לתמיכה. לגב. לביטחון. לפעמים אנחנו זקוקים למגע, לאינטימיות, לאהבה. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה חסד ההכרה. לפעמים כל מה שנחוץ לנו זו קצת הערכה.
כשאנחנו מקבלים את הצורך שלנו, נהיה לנו חם ונעים. אנחנו מתמלאים באור ובשמחה ומפזרים אותה לאחרים: לילדים שלנו, לחברים שלנו, לעצמנו. אבל מה קורה כשלא? או אז אנחנו הופכים ריקים, קרים, חשוכים.
כי הצורך שלנו – לא משנה מה הוא, כל עוד הוא יכול לקבל מענה רק מבחוץ – הופך אותנו לירח. מקור אור תלותי. נזקק. שלא לומר נמצא כמעט תמיד בחושך. הצורך הזה הופך אותנו למקור אור אכזב – שזקוק לקבל כדי לתת, ולכן מתחשבן על כל קלוריה של תשומת לב.
כשאנחנו ירח, השמשות שבחיינו בוגדות בנו. כמעט תמיד מגיע הרגע שבו הן אומרות לנו: "מספיק ודי. תמיד את צריכה עוד ועוד, תמיד את רוצה יותר ממה שיש לי לתת. יותר כסף, יותר תשומת לב, יותר כוח, יותר נוכחות, יותר הגנה, יותר טיפול. יותר שיחה. די, נו. זה מי שאני, זה מה שיש לי לתת. רוצה? תקחי. לא רוצה? לכי חפשי מי יחמם אותך".
וכך, כשאנחנו במצב ירח, אנחנו הופכים לנכזבים, מאכזבים ומאוכזבים תמידית. איכשהו, מה שאנחנו מקבלים אף פעם לא מספיק כדי לתת לנו את הדלק לבעור כמו שבאמת היינו רוצים. לזהור, לחמם, להאיר. הציפיות שלנו תמיד מתרסקות מול השמשות שמהן אנחנו רוצים לקבל.

נתינה היא קבלה

טוב, תגידו שככה זה. אנחנו חלק מחברה, אנחנו חלק ממערכת, תמיד נצטרך משהו ממישהו, ולכן תמיד נהיה במצב ירח. אבל האמת היא שלא: כי אנחנו יודעים ומסוגלים להיות גם אחרים. רוב רובנו עוברים לא מעט למצב שמש מול הילדים שלנו: אנחנו נותנים להם בלי לצפות לתמורה, בלי להתחשבן, פשוט כי הם צריכים. לחלקנו יש מערכות יחסים נוספות שכאלו, בהן אנחנו נותנים בלי לצפות לתמורה: מול חבר במצוקה, הורה נזקק, או במסגרות התנדבותיות. לרובנו יש גם פעילויות שאנחנו עושים בלי קשר למה שנקבל בתמורה: אנחנו מנגנים, כותבים, מבשלים או מציירים מתוך הנאה, לא מתוך רצון לשום דבר אחר, וכל מי שעובר בסביבה מרוויח.
ומה שמדהים הוא, שדווקא אז, כל מה שרצינו כשהיינו ב"מצב ירח" לפתע מתקיים. דווקא אז, כשטוב לנו ואיננו זקוקים לדבר, אנחנו מתחילים לקבל: אישורים, אהבה, שמחה, מגע, הערכה. דווקא אז אנשים נקבצים ובאים אלינו
ציניקנים יאמרו שככה זה בעולם הרע שלנו: כשאתה מסכן – אתה לבד, אבל כשיש לך, כולם מגיעים. אבל אני מאמינה שמה שאנחנו רואים כאן הוא חוק טבע בסיסי ועמוק: אנחנו נותנים את מה שאנחנו מקבלים. אנחנו משדרים תדר – ומי שמזדהה עם אותו תדר מגיע לחיינו. כשאנחנו מרגישים שאין לנו, שאנחנו חייבים לקבל – אנחנו מושכים לחיינו את אלה שגם להם אין. יותר מזה: גם אם קודם היה להם, הצעקה שלנו גורמת להם לחוש שאין להם. ברגע שאנחנו מוכנים להיות פראיירים ומפסיקים להתחשבן, כשאנחנו משדרים שיש לנו בשפע – אי אפשר לעמוד בפנינו. כשאנחנו ב"מצב שמש" אנחנו זוהרים ומאירים. הנתינה הלא מותנית שלנו משדרת לעולם מסביב לבוא ולהתחמם לידנו.

לעבור למצב שמש

מה מעביר אותנו למצב שמש? מהם הכפתורים שעליהם יש ללחוץ כדי לעבור מפה לשם? אני מאמינה שיש שלושה כאלה (ציפיות, ביטוי, אהבה) שאכנה בראשי תיבות צב"א (כלומר, צבא המלאכים שלנו).
הכפתור הראשון הוא כפתור הציפיות: כל עוד אנחנו מצפים למשהו מאחרים (הערכה, הכרת תודה, אישור) אנחנו נמצאים במצב ירח. בשנייה שאנחנו מפסיקים לצפות לתמורה כלשהי בעבור הנתינה שלנו – אנחנו עוברים למצב שמש. זה לא פשוט, להפסיק לצפות, אבל זה אפשרי כשמגיעים לכפתור השני: כפתור הביטוי העצמי.
כפתור הביטוי העצמי הוא הכפתור שנלחץ כשאנחנו מבטאים את המהות הפנימית שלנו. כשאני מנגנת (בחלילית, אז מה, תצחקו עלי בזמנכם החופשי), לא איכפת לי מי שומע ומה אומרים. העונג צרוף מדי. כך גם כשאני כותבת, או מדברת על נומרולוגיה. אני שם כל כולי. נכון, נעים לי שאנשים מפרגנים, מגיבים באהדה, אומרים לי שהיה להם נעים לשמוע או לקרוא אותי. אבל הייתי עושה את זה גם בלי, כי זה מה שעושה לי טוב. כשאנחנו מבטאים את המהות הפנימית שלנו – בין אם אנחנו יוצרים, עובדים בגינה, מלמדים, מטפלים – כל מי שבסביבה שלנו נהנה. אנחנו לא סלקטיביים ולא ממדרים: אנחנו בשלנו, וה"שלנו" מקרין אור לכל עבר. כמו השמש – אנחנו פשוט מבטאים את האור שבתוכנו.

כפתור האהבה

הכפתור השלישי, והמשמעותי ביותר, הוא כפתור האהבה. זהו הכפתור שנלחץ לנו כשאנחנו מתרגלים אהבה נטו. כשכל מה שמדריך אותנו הוא האהבה שאנחנו מרגישים, ולא האהבה שאנחנו מצפים לקבל. זה מה שהופך את מצב השמש לאפשרי כל-כך מול הילדים שלנו: אנחנו אוהבים אותם כל הזמן, וברור לנו מראש שהאהבה שלנו אליהם תהיה ארוכת יומין, יציבה ובלתי תלויה יותר מהאהבה שלהם אלינו.
רובנו מכירים את מצב האהבה הנקי הזה מסיטואציות נדירות: כשאנחנו מתאהבים, וכל מה שאנחנו רוצים זה לתת. כשאנחנו מביאים ילדים לעולם. כששמשהו גרם לנו אושר טהור כל כך שאנחנו פשוט הולכים ומפיצים אהבה סביב (הייתי במצפה הילה כשגלעד שליט חזר. כולם התנשקו מסביב. היינו במצב שמש, נקודה).
מה שמדהים הוא, ששלושת הכפתורים האלה תמיד נלחצים יחד, ולא משנה מי מהם נלחץ ראשון: ברגע שויתרנו על ציפיות, קל לנו יותר לאהוב נטו ולבטא את עצמנו ללא מסכות וללא חשש מהתגובה; ברגע שאנחנו עוסקים במה שמבטא אותנו, אנחנו לא עסוקים בציפיות אלא במה שגורם לנו לחוש אהבה; כשאנחנו במצב של אהבה טוטלית, אנחנו מרגישים ביטוי עצמי ואין לנו ציפיות מאיש.

ללחוץ על הכפתור הנכון

ולכן, בכל פעם שנמאס לנו להיות במצב ירח, על התלותיות והאכזבות שלו, ומתחשק לנו לעבור ל"מצב שמש", כל מה שצריך זה לבחור את הכפתור הזמין לנו ביותר, ללחוץ עליו – ולדעת שהוא כבר ילחץ בעבורנו על הכפתורים האחרים.
לפעמים זה יהיה לבלות בחברת אנשים (כולל האנשים הצעירים מאד שנולדו לנו) שקל לנו לאהוב נטו. אני אישית מוצאת שהכי קל לי לעבור ל"מצב שמש" מול החברות האהובות שלי. דווקא שם הכי קל לי לעבור למצב נטול ציפיות וכעסים (אולי בגלל שאף אחת מהם לא מרגיזה אותי כשהיא לא מסדרת את החדר או משאירה נעליים בסלון).
לפעמים זה יהיה לעבוד על הציפיות שלנו, ולבחור במודע מחשבות שמבטלות אותן: יעזור לנו אם נזכור שהאדם היחיד שאצלו אנחנו אמורים לעשות עבודה ולהביא שינויים הוא אנחנו בעצמנו. כל אחד מאיתנו יכול לשפר רק את עצמו. לאחרים יש את המסע שלהם, את העבודה שלהם, שאינה קשורה אלינו.
אשר לי, הכפתור הזמין ביותר הוא כפתור הביטוי העצמי: כשאני כותבת, מנגנת, ולפעמים גם מבשלת רק כי זה מה שבא לי לעשות, אני מרגישה איך כל האכזבות, הציפיות והתסכולים נמסים ממני. כשאני יושבת מול מפה נומרולוגית, ורואה איך המספרים מתחברים, ואיך נתונים מפה ומשם יוצרים לפתע משמעות, אני לא יכולה לחוש דבר חוץ מהכרת תודה גדולה. כשאני נותנת לעולם רק את מה שבא לי וטבעי לי לתת, אני לא צריכה דבר מאיש. באותם רגעים, אני שמש.
ואז, כשאנחנו מצליחים להפוך לשמש – גם אם לזמן קצר – קל לנו יותר למשוך מחשבות ותחושות שמשאירים אותנו במצב הזה. כשאנחנו מפזרים לעולם את האור והשפע שלנו, פתאום הוא שולח אלינו בחזרה. ואז נהיה לנו סוף-סוף חם ונעים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כאמור, השמש לא עושה דבר חוץ מאשר לבטא את עצמה: היא לא משתדלת להיות משהו אחר, היא לא מנסה לתת לכל אחד לפי צרכיו ורצונותיו, להקטין את עצמה או להגדיל את עצמה או בכלל לספק סחורה אחרת לפי הקהל כאן למטה. באותה מידה, אם אנחנו רוצים להיות שמש, הדרך הקצרה ביותר היא לברר מהו האור הספציפי שלנו, שאותו אנחנו יכולים לבטא בהנאה ובחופשיות, בלי לבקש תמורה – פשוט כי זה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות.
מהו האור הזה שלנו? על כך יש תשובה לפי נומרולוגיה קבלית: אלה הן המשימות שכתובות בתאריך הלידה שלנו, ובמה שמכונה "פסגות ואתגרים" (שהם התחנות בדרך להגשמת הייעוד שלנו). איך יודעים מה בדיוק מבקשת מאיתנו הנשמה שלנו לעשות, ובאיזו דרך היא בוחרת לבטא את עצמה? דרך אחת היא פשוט לשים לב מה אנחנו תמיד מוכנים לעשות בהנאה. דרך שנייה היא… ייעוץ נומרולוגי. מוזמנים.

והפעם, במסגרת הכנסת עניין לקשר, נתרגל עוד משהו חדש: הפעם יהיו שני שירים לבחירתכם (נורית גלרון מול הביטלס, ראש בראש, בקרב ענקים מרטיט). מי מתאים יותר לפוסט? הצביעו והשפיעו!