כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ללכת לאיבוד

אני דיסלקטית סביבתית. בכל יום מחדש אני יוצאת בדרך לאי שם

ביום השלישי לטיול בקפריסין הייתי נרגשת מעצמי. פתאום קלטתי ש… הי, אני דווקא כן זוכרת פרצופים! עובדה! אני מזהה את האיש הזה שיושב בטברנה בפאפוס. הוא מוכר לי מאיפשהו. "תגידי", שאלתי את חברתי לטיול, "נכון שהאיש הזה היה איתנו בבוקר במלון?" היא הסתכלה עלי וצחקה. "ברור, מור. כבר שלושה ימים זה הנהג שלנו".
***
אז זיכרון חזותי ואני – אה, ובכן, זה לא הולך ביחד. לעומת זאת בענייני כיוון – זה יותר קרוב ללהיפך. כלומר, להיפך מיכולת לזהות. שנים שהדייג אומר לילדים: "ילדיי האהובים, אם אי פעם יהיה לכם פקפוק בשאלת הכיוון הנכון לפנות אליו, אל תהססו ואל תתבלבלו: פשוט תסתכלו לאן אמא הולכת, ולכו בכיוון השני".
כזאת אני. דיסלקטית סביבתית. אין לי מושג. אני מוכת תדהמה כל פעם מחדש מאנשים שמנווטים בקלילות באזור לא מוכר. "אבל איך? איך אתם יודעים?" אני חוקרת אותם. התשובה שלהם היא תמיד זהה: "אנחנו הולכים בכיוון הכללי עד שמגיעים". נו, חוכמה גדולה, ללכת בכיוון הכללי, כשאתה יודע מהו.

מתבלבלת בדרך לאי שם

כך ששנים הפחד הגדול ביותר שלי הוא ללכת לאיבוד. פחד מבוסס ומוצדק, מכיוון שבשטח לא מוכר אני פשוט הולכת לאיבוד. שום זיכרון חזותי, שום תחושת בטן, ואם כבר – אז תחושה מוטעית.
אחת התוצאות היא שאני נמנעת מלנהוג במקומות שאני לא מכירה בעל פה (ומכיוון שאני חיה וכמעט לא יוצאת ממצפה הילה – מרכז העולם רק מבחינתי ומבחינת עוד 149 משפחות – המקומות שאני לא מכירה בעל פה כוללים שטח גדול להפליא). וגם ממש לא אוהבת ללכת לבד. הסיכוי שאטעה בדרך הוא גדול מדי.
אז אני מצטמצמת. ועם כל התטא שבעולם, מתקשה לשחרר את הפחד. בחלומות הרעים שלי אני טועה בין מחלפים, מאבדת את הדרך בנמלי תעופה, מתבלבלת בדרך לאי שם, כשמזמן הייתי צריכה כבר להגיע.

ללכת על הגלים

אבל אתמול היינו באשקלון ורציתי בבוקר לצאת להליכה על הים, כמו שעשיתי כל בוקר בקפריסין. לבד. והתגברתי על הפחד ויצאתי, וידעתי שהפחד מגוחך כי כבר הייתי באזור 200,000 פעם, ובכל זאת חששתי שלא אמצא את דרכי בחזרה. ובאמת היה רגע אבסורדי שבו לא ידעתי לאן לפנות כי נעלם לי הכיוון הכללי ופתאום לא זכרתי שום דבר מתוואי השטח. ושמתי לב שדפיקות הלב שלי מתגברות. ואז הרגעתי את עצמי: "הכל בסדר, יש לך זמן ללכת לאיבוד, את לא ממהרת לשום מקום. מכסימום ייקח לך עוד חצי שעה למצוא".

הפניות הלא נכונות בחיים

וזה גרם לי לחשוב על הפחד הכללי שלי ללכת לאיבוד לא רק בדרכים, וכמה הוא משתק אותי. הפחד לקחת את הפניות הלא נכונות בחיים, לאבד את הכיוון, שיוצא לי לדון בו שוב ושוב בפגישות עם אנשים כמוני, שרוצים תמיד לעשות את הדבר הנכון.
וקצת חשבתי על כמה ממש עכשיו השאלות האלו צפות ועולות לי בחיים; כשבעבודה שלי מתחילים לזוז דברים ומסמנים לי שאולי הגיע הזמן לזוז איתם.
וזכרתי מה אני אומרת לאנשים שבאים להתייעץ איתי על הכיוון הנכון: שאין כזה דבר נכון ולא נכון. שלא באנו הנה להגיע לאנשהו אלא לחוות משהו. שאין צמתים מסודרים,שבהם אם פספסת פספסת, אלא כל רגע הוא צומת כזה.
ובעוד אני מחפשת את הדרך בין המרינה לכביש, הבנתי שזו הייתה החוליה החסרה בהסבר שלי: התחושה שיש לי (ולהם) זמן לטעות בפנייה.

זמן להתברבר

זמן להתברבר. זמן לא לדעת. זמן לחפש את עצמי תוך כדי תנועה. זמן שבו שום דבר לא בוער. זמן לבדוק ולחזור אחורה.
וכשאני נותנת לעצמי את הזמן הזה, כשאני מפסיקה להלחיץ את עצמי שאני בת 45 ותיכף ייגמר לי הזמן לעשות כסף או ילדים או משפחה או קריירה, אני מצליחה באמת ליהנות רגע מהדרך, ולא לגמוע אותה ביעף מצומת לצומת.
כי כשאני יודעת לאן בדיוק אני רוצה להגיע ומתי ואיך אני רוצה להגיע לשם, אני פועלת על פי תכניות שהיו פעם רלבנטיות, ואני בלחץ להספיק אותן. אבל כשאני נותנת לעצמי ללכת לאיבוד, אני מגלה דברים שלא ידעתי. דברים שאת חלקם ממש מתחשק לי לנסות.
ואת חלקם לא. אני מודה. אבל גם הם משהו שאני מבינה. משהו שאני לומדת. ואולי בשום תנאים אחרים לא הייתי לומדת אותם.

זמן לשים לב

וכשאני נותנת לעצמי את הזמן הזה אני בעיקר לומדת לשים לב. לשים לב לפרטים בדרך שעד כה חלפו על פני. לתת בהם סימנים: כאן מגדל גבוה. כאן עץ גדול, כאן חברות, כאן אהבה, כאן יופי.
ואני לומדת לסמוך: על עצמי, שלא אשאר באיבוד אלא אמצא את הדרך. איזושהי דרך.
לסמוך על העולם, שיהיה מקום מוגן בזמן שאני מסתובבת בתוכו ללא תכניות חומש, ללא הגנות של ג'יפיאס ושעון עצר.
לסמוך על כך שבכל רגע ורגע אוכל לחזור. לא באותה דרך שתכננתי: היא כבר נותרה מאחורי. אבל בדרך אחרת, לאותו מקום בתוכי.
***
וחשבתי על כך שכשהייתי ילדה רציתי להיות מורה וסופרת. נהייתי מרצה ומטפלת ועיתונאית.
זו לא אותה דרך בכלל.
אבל כמה יפה היה האיבוד שבדרך.
וכמה יפה האיבוד שלתוכו אני משליכה את עצמי עכשיו: לא מחפשת. לא שמה מטרות. רק שמה לב למה שקורה לי בלב.
וממתינה.
יש לי זמן.

נ.ב. 1. ואם גם בא לכם להפסיק את תחושת הלחץ שתיכף יהיה מאוחר מדי ואין לכם מושג מה הכיוון הנכון, כתבו לי מייל ואוריד לכם בתטא את הידיעה שגם לכם יש זמן (אם תרצו להעמיק, בואו לפגישה ואעזור לכם לגלות לאיזה מקום בתוככם אתם בכלל רוצים להגיע).

נ.ב. 2. ביום רביעי הקרוב בכפר ורדים – ההרצאה שלי להורים: "מה עושים כשהגבולות מפסיקים לעבוד". עוד מקום שבו הלכתי לאיבוד וגיליתי הפתעות בדרך. מוזמנים גם לגלות כלים חדשים, במקום גבולות.

נ.ב. 3: שיר הליכה לאיבוד. לע', ברחל בתך הקטנה.