כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

למה בעצם נפרדתם?

פוסט ובו ידובר: על מה שמחזיק אנשים יחד, על מה שגורם להם להיפרד ועל נומרולוגיה קבלית

"למה בעצם אתם נפרדים?"
–    "כי אני לא אוהבת אותו יותר".
–    "כי הוא לא מה שאני צריכה".
–    "כי לא יכולתי לשאת יותר את הדרמות בינינו".
–    "כי הייתה לו מישהי אחרת".
–    "כי התאהבתי במישהי אחרת".
–    "כי התרחקנו".
אנשים באים למפגשי נומרולוגיה כדי לדבר על ארבעה דברים עיקריים: על סופים והתחלות, ועל פצעים וריפוי (אני מאמינה שהם באים מאותה סיבה לפסיכולוג, לאימון, לסדנאות). ואם יש רגע שמאגד את כל אלה קרוב קרוב, בזר קוצים כואב אחד, הרי הוא זה: הרגע שבו מערכת זוגית מתפרקת, או עומדת להתפרק.
והרי החדשות למצקצקים ולצדקנים, שמביטים בביקורת על החברה המודרנית וטוענים שאנשים מפרקים נישואים מהר מדי: הם לא. אנשים מפרקים לאט. לאט מאד. הם חוששים. הם מתבשלים במי רותחין. הם מתייסרים בייסורי מצפון ואשמה. הם סופרים תקוות ואכזבות, משווים מאזנים מדוקדקים של בעד ונגד ונגד הבעד. אבל יותר מכל, הם מספרים לעצמם סיפורים – ולא במובן השלילי של המושג: כשהעולם שלך מתפרק, כשהאמיתית הכי בטוחות שלו נהיות פחות בטוחות או לא בטוחות בכלל ("האם האיש הזה באמת חבר שלי? "האם הוא יעמוד לצידי בעת משבר, אם הוא לא עומד לצידי ביומיום?" "האם אני בכלל יודע מה עובר לה בראש אם זה מה שיצא לה מהפה כרגע"?) – אנחנו חייבים הסבר שיסדר לנו את המציאות. שיסביר לנו מה למעלה ומה למטה, מה יכול לקרות ומה בלתי אפשרי. שהרי כשהקרוב נהיה רחוק פתאום, אי הוודאות גדולה מדי. משתקת מדי. כי אין מושג איפה להניח את כף הרגל, אם בקרקע הבטוחה והסמוכה נבעים לפתע חורים מפחידים.
אז נדרשים הסברים, ומהר: כל הרשימה שלמעלה, פלוס פלוס פלוס. וכולם נכונים, כולם אמיתיים, וכולם רק מכסים על האמת שמתחת: שאנשים נפרדים כשהתדר שלהם משתנה.

אנחנו רטט

אנחנו ויברציה. כולנו. מהאדמה שתחת רגלינו ועד לשמיים שמעלינו. כל אחד מאיתנו עשוי מאנרגיה רוטטת בתדר מסוים. כשהרטט צפוף ודחוס הוא נראה לעין (או נשמע לאוזן). כשהוא אוורירי יותר – פחות, לפחות לעיניים, לאוזניים ולעור האנושי.
ובכל זאת אנחנו מרגישים בו: כשאנחנו פוגשים מישהו, אנחנו לא רק רואים אותו, אלא חשים את חתימת האנרגיה שלו, כלומר – את הרטט שלו. אנחנו חשים סערת רגשות או כעס גם בלי לראות, רק מרטט הקול. אנחנו מזהים מי דומה לנו ומי שונה מאיתנו בלי לדעת איך זיהינו. מי שלמד לזהות אנרגיות בכל אחת מהשיטות שמשתמשות באנרגיות, מקבל את זה ככה, ואומר "הרגשתי". מי שלא, ממציא הסברים: השם שלו. איך שהיא מתלבשת. הדיבור שלו. מאיפה שהיא באה. לא במקרה אנשים אומרים "היינו על אותו גל". זה בדיוק זה – חתימת האנרגיה שלנו באותם רגעים הייתה דומה.
אין הרבה דברים נעימים יותר מאשר להיות על אותו גל עם אדם אחר. זה מה שקורה כשאנחנו מתפקעים מצחוק מאותו דבר. בוכים יחד. עושים אהבה טובה. הסינכרון משכר: הוא פותח לבבות, גורם לנו להרגיש שאנחנו לא לבד, שאנחנו חלק.
כשאנחנו על אותו תדר – באותו גל – אנחנו באמת יחד: כיווננו את עצמנו לאותה תחנה, שנינו שומעים אותו דבר. יש לנו מכנה משותף. וכשאנחנו שם, אנחנו באמת אחד, לא משנה כמה שונים נהיה. זה בדרך כלל מה שקורה כשאנחנו מתאהבים.

כשהרטט משתנה

לכאורה, זוגות יכולים למצוא יחד את תחנת הרדיו שמתאימה להם (למשל: "קול הגליל והשאנטי, עם כותנה אורגנית וגידולי בית" או "קול הכסף, כל הזמן") ולהישאר שם יחד באושר נצחי. הבעיה היא שזה לא עובד ככה, כי אנחנו יצורים מתפתחים – והאנרגיה שלנו משתנה בהתאם.
רטט הוא לא עניין סטטי מעצם טיבו. הוא משתנה בבוקר, כשאנחנו ערניים, ובלילה, כשאנחנו מתעייפים. הוא משתנה כשאנחנו שמחים או עצובים. לפעמים אנחנו כבדים ומוצקים, ולפעמים קלים ואווריריים – זה בדיוק אורך הגל שלנו שהשתנה. אבל יכולים להיות בנו גם שינויים משמעותיים יותר, שישנו את חתימת האנרגיה הבסיסית שלנו: רעיון חדש שאימצנו משנה אותנו לתמיד. הבנה שרכשנו. מעשים שעשינו. מכיוון שכל מחשבה, התנהגות או רגש משנים את חתימת האנרגיה שלנו (או את התדר), המשמעות היא שכשאנחנו עושים שינוי בחיים, ולו קטן, אנחנו זזים על הסקאלה של הרדיו הדמיוני שהוא חיינו.
ומה קורה כשבן הזוג שלנו לא זז על הסקאלה באותו קצב? או אפילו לאותו כיוון? (בניגוד לסקאלה של הרדיו, הסקאלה בעולם שלנו נפרשת לכל הכיוונים: ימינה שמאלה והלאה וכאן).  דמיינו לכם שני כדורי אנרגיה רוטטים: האחד לאט ובקצב אחיד, השני מהר ובהתפרצויות משתנות. האחד מזרחה, השני מערבה. לאט לאט המרחק ביניהם יגבר. לאט לאט הם ימצאו את עצמם בתחנות שונות. ומה שהם ירגישו בדרך זה חוסר סינכרון הולך וגובר. ואם הסינכרון הוא גן העדן, הרי שחוסר הסנכרון מרגיש כמו הגיהינום.

האמת הפשוטה של הפרידות

וזו האמת הפשוטה של הפרידות: אנחנו נפרדים כשהרטט שלנו משתנה, ולא באותו אופן. זו אגב גם הסיבה לכך שזוגות לכודים שנים בתוך מאבקי כוח, מריבות, דרמות או אפילו שתיקות: הרטט שלהם נשאר דומה. וכל עוד אף אחד מהם לא ישנה את הרטט שלו מהותית, הם גם יישארו ביחד.
הכלל הבסיסי של "דומה מושך דומה" עובד גם ביחסים שלנו, לטוב ולרע: אנחנו מושכים אלינו סיטואציות ואנשים שנמצאים בסוג התדר שלנו, פשוט כי לשם אנחנו הולכים. כמו שאם אנחנו הולכים למשחק כדורגל אל לנו להתפלא שנפגוש שם אוהדי כדורגל, כך בלכתנו למחוזות ההימנעות, הדרמה או הנזקקות אין לנו מה להתפלא שנמצא שם אנשים כמונו, נזקקים, נמנעים או מלאי דרמה כמונו. וכמו שבסדנת רוחניות נמצא אנשים מחפשים כמונו (הו, כמה מפתיע), כך בלכתנו למחוזות האהבה, הרוך או הנתינה – נמצא שם אנשים שמצויים באותו תדר. כי מי שלא כזה, פשוט לא נמצא בתחנה שלנו על הסקאלה. במילים אחרות, הוא ייפלט מחיינו.

(פסקה שהיא כולה סוגריים

הערה מוסגרת ארוכה למדי: זו גם הסיבה שאני לא מוכנה לקבל מאף אחד את המשפט "גם אני הייתי במקום הזה". אם המקום הזה הגיע לפתחי, בצורת אדם שזה מה שקורה לו, הרי שגם אני באותו מקום בדיוק. אחרת לא הייתי שם לשמוע. במילים אחרות: אם אנחנו רוצים לדעת מה באמת מתרחש אצלנו בפנים, כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל החוצה. אם אנחנו רואים שם מרירות או קורבנות, כעס או התכחשות – ובכן, סופרייז סופרייז, זה גם בפנים אצלנו).

איך להתכוונן?

אם ככה, האם אין מוצא? האם זה אומר שנדונו להתרחק או להישאר כבולים יחד, כי זה מה שהרטט שלנו קבע? ובכן, לא. הרטט אינו אוטובוס מקרי שלוקח אותנו לאנשהו ומנחית אותנו במקום אחר. הוא במידה מסוימת בשליטתנו. נכון, נולדנו עם נטיות רטט כאלו ואחרות, אבל אנחנו יכולים לשנות אותו. כן, לשנות את התדר.
כולנו עושים זאת, במידה זו או אחרת: כשאנחנו מחליטים "לקחת את עצמנו בידיים". כשאנחנו באמצע כעס ומבינים שאין טעם. בכל פעם שאנחנו לוקחים נשימה עמוקה. אנחנו משנים תדר כשאנחנו בוחרים מחשבה חדשה, ובעקבותיו חווים רגש חדש. אנחנו משנים תדר בכל פעם שאנחנו בוחרים להרפות מדפוסים או כעסים ישנים. בכל פעם שאנחנו מתרגלים התנהגות חדשה.

לכוונן את האחר

יותר מזה: אנחנו יכולים להשפיע על האדם שלידינו לשנות את התדר שלו. רק היום פרסם חברי לפייסבוק אלון שדה בדף שלו ניסוי שמראה איך קולן מתכת אחד "נדבק" מהקולן השני, ומתחיל להשמיע את אותו תו מבלי שהקישו עליו (הקליקו פה ושימו לב לשנייה 38). תדר הוא עניין מידבק, ואם מתכות הן אמפתיות, על אחת כמה וכמה אנחנו, בני האדם. אנחנו רואים את זה בכל פעם שאנחנו נדבקים בצחוק, במתח או בפיהוקים של אדם אחר. אנחנו לא רק מושפעים מהכלל של "דומה מושך דומה": אנחנו הלכה למעשה מיישמים את הכלל של "דומה מייצר דומה". וכך, אם נלכדנו בתדר של האשמות או העלבות, ריחוק או כעס – אנחנו יכולים לשנות אותו רק על ידי עבודה פנימית אצלנו. אלה שמסביבנו כבר יידבקו. ההורים שבינינו מכירים את הכלל הזה מזמן: רק הורה רגוע יכול להרגיע ילד נסער. אז למה שלא ננסה את זה במערכות יחסים נוספות?
וכן, יכול להיות שזה לא יעזור. יכול להיות שהצד השני לא מעוניין להידבק. טוב לו ככה, בתדר שלו או בכיוון שאליו הוא התרחק. אבל עידון התדר שלנו – לכיוון של אינטימיות או סליחה, אהבה, קבלה או שקט – מעולם לא הזיק לאיש. מכסימום, הוא ימשוך אלינו אנשים אחרים עם תדר כזה בדיוק. בסופו של דבר, אנחנו אחראיים רק על דבר אחד: להביא את עצמנו לתחנה הנכונה. ושם אנחנו אף פעם לא לבד.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כשמגיעים אלי אנשים שרוצים לבדוק את הזוגיות שלהם, אחד הדברים הראשונים שאני בודקת הוא את מה שנקרא "חיבור". חיבור בין גבר לאשה, על פי נומרולוגיה קבלית, קיים כשאחד מהמספרים הבולטים של הגבר (יום הלידה או נתיב הגורל) הוא זהה לאחד המספרים שקיימים בפסגותיה של האשה. למה זה חשוב? מפני שמספרי תאריך הלידה מדברים על התכונות שלנו, בעוד שמספרי הפסגות מציינים את מה שאנחנו צריכים שיהיה בסביבתנו. במילים פשוטות, "חיבור" אומר שלאותו גבר קל למלא את הצרכים של אשתו, משום שיש זהות בין התכונות שלו, לבין מה שאשתו צריכה. במונחי ויברציה, התדר שלו זהה לתדר שהיא זקוקה שיהיה בסביבתה.
אבל מה קורה כשאין חיבור? מה קורה כשמספרי הלידה של הגבר אינם נמצאים בפסגות אשתו? האם זה אומר שאין סיכוי לזוגיות? ובכן, ממש לא. לפי מה שראיתי אצל לא מעט זוגות טובים ובלתי מחוברים, כשהגבר מוכן להתנהג כמו מה שכתוב בפסגות אשתו (למשל – אם אצלה כתוב ניהול והוא אכן מנהל, למרות שאין לו "מספרים של מנהל"), יתקיים אותו שילוב מנצח. במילים אחרות – בכל מה שקשור ביחסים, פחות חשוב התדר איתו נולדנו: יותר חשוב התדר שאנחנו מוכנים לאמץ.

ולסיום: הרי זה מתבקש. אין ברירה. כוונו תדרים, בבקשה