למרות הכל. בגלל הכל

למה בכל זאת החלטתי להיות שמחה

בימים האחרונים הסתובבתי, כמו כולם, אני מניחה, עם גוש בבטן. מושך למטה, למטה. חלק ניכר מהזמן חשבתי על החברים שלי שהילדים שלהם בעזה. חלק ניכר אחר חשבתי על איך בדיוק אני הולכת לחיות החל מעוד שנתיים, כשהבן שלי יתגייס (ברור שהוא רוצה קרבי. הבטן שלי מתהפכת).
לא ראיתי חדשות, אבל הן פלשו אלי מכל פינה (המדיניות של הדייג: כשקורה משהו חשוב, כל הטלוויזיות בבית צריכות לפעול 24 שעות ביממה). פרשנויות זלגו מכל עבר, כולל אלו האפוקליפטיות של הדייג: לנצח נאכל חרב. ככה זה במזרח התיכון. הסכסוך יסתיים רק כשאנחנו נפסיד.
וכל הזמן התמונות האלו, של ילדים במקלטים בצד שלנו, של ילדים בלי מקלטים בצד השני. הבעות אימה. צער. חרדה.
הרגשתי שאין לי אוויר.

אין לי זכות לנשום

אבל יותר מזה, הרגשתי שאין לי זכות שיהיה לי אוויר. שהעובדה שככה במקרה אנחנו לא סופגים הפגזות כרגע (הורס אותי, בתור ילדת קטיושות, להיות פתאום עורף) או שאין לי ילד בצבא כרגע, לא אומרת שמותר לי להיות בטוב. הרגשתי שאני חייבת להזדהות עכשיו עם כל מה שקורה במרכז ועוד יותר בדרום, שם גיסתי כבר לא יוצאת שבועיים מהבית. וכשיש לי רגע פנוי, לכאוב את גורלם של אזרחים חפים מפשע גם בצד השני. שאני חייבת להגות בזה יומם וליל, ואפילו עדיף שארגיש רע, כי הרגשה טובה משמעה ניתוק. הפניית גב. התעלמות מהסובלים שהם אחיי ואחיותיי. חוסר איכפתיות שאין לו כפרה. בקיצור, הרגשתי שאין לי זכות לנשום.
אז הרגשתי רע. רע לתפארת. רק אתמול מניין הכוסות השלמות בבית ירד בשלוש, ומספר הכוויות והחתכים האמיר בזמן שבישלתי כאילו אין מחר. הייתי פזורת דעת. לא מרוכזת. לא סבלנית. וכל הזמן עזה זמזמה לי בראש, כמו תו נמוך ומאיים. כמו דפיקות לב. כמו אזהרה מתמדת.

לכאוב כדי לתרום

ואז נזכרתי פתאום באמא של חייל שהצעתי לעזור לה בטיפול תטא לישון יותר טוב, והיא ענתה: "לא, תודה, בשבילי כלום. תשלחי לחיילים במקום". ואמרתי לה שזה לא על חשבון, שאפשר גם וגם, אבל היא סירבה, והבנתי שבאיזשהו אופן עוזר לה להיות ככה. כי זה מרגיש לה איכפתי וצמוד ואוהב ונותן. והרפיתי.
ופתאום הבנתי שאצלי זה בדיוק אותו דבר. שאני מסרבת להרפות מההרגשה הרעה כי נדמה לי שבזה אני תורמת משהו. שכך אני לוקחת חלק. ויותר מזה: הבנתי שאני מוכנה להפסיק.

מלכודת ההזדהות

כי הבנתי שהפלתי את עצמי במלכודת שאני תמיד מראה לאימהות – מלכודת ההזדהות. המלכודת שאומרת שאם הילד שלך (או כל אדם אחר שאת אוהבת) מרגיש רע, אסור לך להרגיש טוב. להיפך – חובה עלייך להזדהות איתו, או כמו שאימהות אומרות: "הלוואי שיכולתי לקחת את הכאב הזה ממך, לכאוב במקומך".
ואז, זה מה שאנחנו עושות: מרגישות רע ביסודיות עד הודעה חדשה.
וזו מלכודת, מכיוון שכשאנחנו מרגישות רע, אנחנו תכל'ס פחות יכולות לעזור. כשאנחנו יותר במצוקה הכוחות שלנו מצומצמים יותר. החשיבה יותר מקובעת. האנרגיות נמוכות. הסבלנות מוגבלת.
ויותר מזה: אם אני במצוקה כשהילד שלי במצוקה, אני חייבת שהוא יפסיק להיות במצוקה, ולאלתר, כי רק כשהוא ירגיש טוב אני אשתחרר. ואז אני מפעילה לחצים עליו, שיהיה כבר בסדר. מרוב הזדהות, כשאני מתערבבת איתו, אני לא רואה אותו – אני רואה אותי.
ובתוך תוכי אני יודעת שאם אהיה שקטה ושמחה אוכל לעזור יותר. אוכל לראות תמונה יותר גדולה. להראות לילד גם מה טוב ומגדיל במצב שבו הוא נמצא. אני יודעת שמחוץ למלכודת יש לי הרבה יותר אפשרויות. ובכל זאת.

למה המלכודת נפתחת

וכשאני מבררת לעומק למה בכל זאת המלכודת נפתחת ולמה אני ואימהות אחרות נכנסות אליה בכזה חפץ לב, תמיד עולה אותן האמונות: "אם אני לא מרגישה את הכאב שלו זה אומר שאני לא איכפתית" ו"אם לא ארגיש את הכאב שלו, לא תהיה לי מוטיבציה לפעול". ולבסוף, הפינוק וגולת הכותרת: "אם אכאב בשבילו, זה ייקח לו קצת מהכאב".
וכשאנחנו אומרות את זה בקול רם, האמת נשמעת גלויה לאוזן: הרי ברור שאני יכולה להיות איכפתית גם כשלא כואב לי. האיכפתיות היא חלק מהגדרת הבסיס שלי. וברור שיש לי מוטיבציה לפעול גם אם לא כואב לי. אהבה ורצון להיטיב הם מוטיבציות חזקות לא פחות מכאב.
ויותר מהכל, מתברר חוסר ההיגיון באמונה האחרונה: הרי אין ספק שהכאב שלי לא יפחית מהכאב של הילד שלי. הפחד שלי לא יפחית מהפחד שלו. המצוקה שלי לא תפחית מהמצוקה שלו. הו, לא: יש מספיק לכולם.
אם כבר, יקרה בדיוק להיפך: כשאני מפוחדת, כואבת, מלאת מצוקה, אני רק מגבירה את המצוקה הכללית מסביב. מורידה את התדר, כמו שאומרים במקומותינו. לפעמים אפילו מעמיסה על הילד, בנוסף למה שהוא נושא ממילא, את הצורך לנחם ולהרגיע אותי.
ולאותה מלכודת בדיוק נכנסתי במלחמה הזאת. הרגשתי רע כי אחרת זה אומר שלא אכפת לי. הרגשתי רע כדי שתהיה לי מוטיבציה להביא שינוי. הרגשתי שאם אני אהיה אומללה, אולי לאנשים שסובלים באמת יהיה קצת יותר טוב. קטעים איתי.

אני חלק

וכשאני מבינה את כל זה, אני מוכנה לצאת מהמלכודת. אני מוכנה להיות שמחה למרות המצב. כי אני יודעת שאני לוקחת חלק, שאני שייכת, גם כשאני לא צמודה לעדכונים. גם כשאני לא סובלת. כי זה מה שאני: ישראלית ובת אנוש. וככזו אני חלק מהעיסה שוצפת החיים והרגש שבפינה הזו, מוצפת השמש וההיסטוריה, של הכוכב הכחול.
ואם אני לוקחת חלק, חשוב וכדאי שהחלק הזה יהיה הכי טוב שאני יכולה. הכי מאיר. הכי שמח. הכי פתוח לב. כי אני חלק, וכשאת חלק מתוך מערכת, את משפיעה. התדר שלך משפיע. וככל שאני אהיה יותר בטוב, כך תגדל הילת הטוב שאני יכולה להפיץ (בדיוק כפי שאם אני במצוקה אני מפיצה מצוקה סביבי). ואם טרור הוא הפחדה, הרי שכשאני מתעקשת לא לפחד ולא לדאוג, אני בדרכי המאד קטנה ואישית לא נכנעת לטרור.
אז אני רוצה להיות שמחה. אני מסכימה להיות שמחה. למרות כל הכאב שמסביב. בגלל כל הכאב שמסביב. כי אם אני ברע אני רק מכבידה. ואם אני בטוב אני יכולה – אולי בקושי, אולי כמעט ולא, אבל בכל זאת, פה ושם – להקל.

נ.ב. 1: ואם כואב לכם ולחוץ לכם וכבד לכם בחזה מהמלחמה, מוזמנים לשלוח לי הודעה דרך האתר או בפייסבוק או במייל. בכל יום השבוע, במשך שעה אחר הצהריים, אשלח טיפולי אקספרס בתטא הילינג לכל מי שמבקש, במתנה ממני.
נ.ב. 2: ולאחיותיי הנשים שגרות בצפון: ביום חמישי הקרוב בכפר ורדים אדבר על המחסומים שמפריעים לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצות, ואיך מפרקים אותם. מוזמנות (כל הפרטים כאן).
נ.ב. 3: you cant stop nothing If you got no control Of the thoughts in your mind