כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

לעזוב ידיים

למה כל כך קשה לנו להשאיר מאחורינו את מי שהיינו פעם, שחשבנו פעם, שאהבנו פעם?

העין שלי קלטה אותו ברגע, עוד לפני שהבנתי מה היא רואה.
ישבתי בצד עם הסלולרי, נמלטת מהילדים ושות', כאילו לענייני עבודה, באמצע חופשה משפחתית מפרכת.
ואז ראיתי אותו בזווית העין. בחור שהייתי מאוהבת בו מעל הראש לפני מיליוני שנים (כלומר, רגע לפני שנהייתי חברה של הדייג. מיליוני שנים, כאמור). ועוד לפני שהבנתי מה אני עושה ניתקתי את השיחה ומיהרתי לתפוס אותו לפני שהוא נעלם במעלית. בשביל מה בדיוק? לא ברור (והשיחה המביכה להפליא, שהסתיימה תוך שנייה וחצי, הוכיחה את זה). לא היה לנו על מה לדבר. שום דבר ממה שהיה שם לפני עידן ועידנים לא התקיים יותר, אפילו לא ברמז. אז למה קמתי ומיהרתי אליו?

הרגלים ישנים

הרגלים ישנים מתים לאט. זו התשובה, אני חושבת. העין שלי זיהתה והאוטומטים הגיבו עוד לפני שמשהו מכל האינפורמציה הסבוכה הזו עברה דרך הראש. והראש עמד נכלם, לא מבין איך הוא הגיע לשם ומה הוא אמור לעשות עם זה עכשיו. הרי הוא מזמן לא שם.
בדיוק כמו שקרה לי לפני כמה ימים, כשמצאתי את עצמי צועקת בחמת זעם שלאף אחד לא איכפת בבית הזה.
תיכננו לרדת לים, הדייג ואני והילדים, ופיניתי את אחר הצהריים למרות העומס, רק כדי לגלות בזמן אמת שכל אחד מבני הבית מצא לעצמו דרך עדינה להבריז. הו, כמה רתחתי. הו, כמה כעסתי והרגשתי נבגדת. עברו דקות יקרות עד שהראש שלי הבין שאני פשוט כועסת שקלקלו לי את התכניות, ושמוטב שאתבגר קצת. הרי אני מזמן לא שם, במקום ההוא שמשוכנע שהמציאות צריכה להתאים את עצמה לתכניות שלי, ושאם בא לי לרדת לים, אז יאללה, רדי. מה בכלל עושים פה הכעס ותחושת הנבגדות?
ושוב חשבתי כמה קשה לנו להרפות ממי שהיינו רגילים להיות, ממה שהרגשנו, ממה שחשבנו, מהאופן האוטומטי שבו נהגנו לפעול.

לא מצליחים להרפות

כי אני רואה בלי סוף – אצלי ואצל אחרים – כמה קשה לנו להרפות ממה שהחלטנו להשאיר מאחורינו: אנשים. דפוסים. אמונות. צורות התנהגות.
איך קשה לנו לשחרר מהמחשבה אנשים שאהבנו פעם, גם אם ברור לנו שאיפה שהייתה קודם חברות והיכרות ומשמעות, נשאר רק צל, קליפה ריקה.
איך קשה לנו לשחרר את הנטייה לצעוק, לכעוס, לדאוג, להאשים, גם אם ברור לנו שזה לא עובד.
איך קשה לנו לשחרר מהזיכרון ומהמחשבות רגעים בזמן שבהם עברנו משהו קשה. או אלה שבהם אולי לקחנו את ההחלטה הלא נכונה. אנחנו מנסים, אבל לא מצליחים להרפות.
ולפעמים זו מחשבה שאנחנו לא מצליחים להשתחרר ממנה, עד כמה שאנחנו מנסים: לפעמים דאגה מהעתיד. לפעמים תחושה של קלקול עמוק בתוכנו. לפעמים פחד מצמית.
כמה אנחנו מתאמצים להשתנות, לקפוץ קדימה, להפוך את עצמנו לאנשים חדשים, רק כדי לגלות שחלקים שחשבנו שהם כבר מזמן לא שם, משתלטים עלינו.

לא יודעים לשחרר

ואני חושבת שזה בגלל שרובנו לא באמת יודעים להרפות. לא עד הסוף. אנחנו לומדים לכווץ. להתאמץ. לאזור כוח וכוח רצון. אבל לעזוב ידיים? זה לא.
ולכן הרבה יותר קל לנו לבנות בתוכנו חלקים חדשים, מאשר לשחרר את הישנים. קל לנו, יחסית, לרכוש כלים חדשים, להבין הבנות חדשות, להכניס לחיים התנהגויות חדשות ואנשים חדשים, מאשר לשחרר את ההבנות והכלים והאנשים הישנים.
כי שחרור, כך אנחנו מרגישים, הוא ויתור: על משהו שפעם עבד לנו, שפעם שמר עלינו, שפעם החזיק אותנו, שפעם היה לנו משמעותי.
וגם אם אנחנו יודעים שכבר אין צורך בו, אנחנו מכווצים סביבו, מחזיקים בו. רק ליתר ביטחון.

מכווצים את הבטן

ואנחנו עושים את זה בדיוק מפני שחסר לנו ביטחון. כי כיווץ הוא התגובה האוטומטית לפחד: הוא שרירי הבטן המתכווצים מול אגרוף, הגרון המתכווץ מול האשמה, הלב המתכווץ מול כאב צפוי.
ולכן גם אם ברור לנו שאין שום טעם להאשים כשמאשימים אותנו; שאין סיבה להתגונן כשאף אחד לא באמת תוקף אותנו; שאין מה לדאוג כשממילא העתיד לא ידוע; שאין מה להחזיק בקשר שכבר לא קיים בו כלום –  אנחנו מתכווצים מול הפחד.
והכיווץ הזה שומר ומחזיק את החלקים שאנחנו מתים לשחרר.
כי בסוף, כשמפרקים את הכל, מה שנשאר הוא פחד. פחד שהכלים החדשים שלנו לא באמת יעבדו.
פחד שאם נשתוק עכשיו ולא נתפרץ, הדברים לא יסתדרו.
פחד שאם לא נדאג בזמן, נגיע בעתיד אל שוקת שבורה.
פחד שאם לא נאשים, יחשבו שאנחנו אשמים, ולא נוכל לחיות עם זה.
פחד שהאנשים החדשים שבחיינו לא יאהבו אותנו מספיק.
והכיווץ שומר בתוכנו את כל המידע הישן, מכוייל ומוכן לפרוץ ברגע הראשון, כאילו לא התקדמנו מטר.

לדעת שהכל השתנה

ואילו לשחרר ולהרפות הוא ההיפך מפחד: הוא ביטחון.
הוא הידיעה שאנחנו כבר לא מי שהיינו, ולכן אנחנו לא צריכים את מה שנזקקנו לו פעם.
הוא הידיעה שיש לנו היום מה שלא היה לנו פעם – אומץ, כלים, כוח, הבנה, אהבה – ושמותר לנו לסמוך עליהם. שמותר לנו לסמוך על עצמנו.
הוא הידיעה ששום דבר ממה שהיה פעם כבר לא רלבנטי: אנחנו השתנינו. האנשים סביבנו השתנו. המציאות השתנתה. ומה הטעם להשתמש בניסיון של אתמול בשביל העולם של היום?
לשחרר, זו ההבנה שאנחנו לא צריכים לסמוך על מה שעבד לנו פעם – שהרי הוא ממילא לא עבד. הרי אחרת לא היינו מנסים לשחרר אותו.
זו הידיעה שמותר לנו לעזוב ידיים, והכל יהיה בסדר.
ושם, שם בדיוק, אני רוצה להיות.

***
נ.ב. 1: אם גם אתם רוצים להרפות סוף סוף מדפוסים ישנים ומעיקים, מקשרים ישנים ומכאיבים, מהתנהגויות שמזמן שברור לכם שהן מיותרות; ואם אתם רוצים כבר לחוות הידיעה שמותר לעזוב ידיים ויהיה בסדר – אתם מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. כי עכשיו מתחילה שנה חדשה, והגיע הזמן לשחרר את הקודמות.

נ.ב. 2: וכי החלק הכי קשה הוא לשחרר לבד