כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הורים, אתם חופרים

אנחנו אומרים לילדים אלף פעם.
אנחנו מסבירים באריכות.
אנחנו נותנים סיבות מעולות.
אנחנו מבקשים יפה.
אנחנו נותנים בחירה.
אנחנו נותנים הוראה ברורה.
אנחנו סופרים עד שלוש, ואז עד עשר, ואז אומרים שוב, הפעם בכעס.
והילדים? הם מצידם,
פשוט לא מקשיבים.
***
ותכל'ס? יש להם סיבה טובה לא להקשיב לנו.
כי אנחנו, כולנו, דור מופלא של הורים רציניים, איכפתיים, רואים, תקשורתיים, מושקעים – וחופרים. ממש חופרים.
***
לדבר זה חשוב.
לדבר זה הכרחי ומועיל ופותר את רוב הבעיות בחיים (או לפחות את רוב הבעיות ביחסים).
אבל מה שמתרחש רוב הזמן בינינו לבין הילדים שלנו הוא לא דיבור:
אלה הטפות מוסר. הסברים ארכניים. חקירות. חזרה על עצמנו, נזיפות, הוראות, מלל אינסופי ומתיש (אם מתיש אותנו לשמוע את עצמנו, רק דמיינו איך הילדים מרגישים).
והמלל האינסופי הזה בדרך כלל בא במקום… מעשה.
***
בהדרכת הורים, אחד דברים שיוצא לי הכי הרבה לומר, זה:
"דברו פחות. הרבה פחות".
אם אמרתם פעם אחת – זה מספיק.
אם הסברתם פעם אחת – זו בדיוק הכמות הנדרשת.
מעבר לזה, אין טעם להמשיך לדבר: הילד יודע מה אתם רוצים. והוא גם הבין מה הרציונל. הוא פשוט מתנגד לבצע.
ולכן, מה שצריך לקרות כאן הוא מעשה – לא עוד מילים מהסוג המשומש.
– למשל – להודיע מה אנחנו נעשה או לא נעשה ("הסברתי לך כבר למה חשוב להתקלח. אני לא יכולה להכריח אותך, אבל לא נעים לי לספר לך סיפור כשאת לא נקייה. אז נדחה את הסיפור למחר").
– למשל, לקיים אסיפה משפחתית שבה דנים ביחד על דרכים לצאת בכייף בבוקר או ללכת לישון בלילה.
– למשל, לתת תפקיד לילדים ("אתה אחראי על הסדר שבו כולם ייכנסו למקלחת").
– למשל, לקום וללכת מגן השעשועים כשהילד מרביץ או פוגע באחר.
***
כי הכלל הוא כזה:
בכל פעם שאנחנו חוזרים על עצמנו, אנחנו שוחקים עוד קצת את הרצון של הילדים להקשיב לנו.
בכל פעם שאנחנו אומרים ומסבירים שוב ושוב, אנחנו מלמדים את הילדים שלא צריך להקשיב לנו בפעם הראשונה: אפשר לחכות עוד קצת, עד שנתפוצץ.
ולעומת זאת, כשאנחנו מדברים פחות, המילים שלנו הופכות יקרות ערך – כמו כל משאב חסר.
ואת המילים האלו צריך לייחד לדברים החשובים באמת:
התעניינות, שיתוף, עידוד.
להפנות את תשומת ליבה של הילדה לדברים שהיא עושה כמו שצריך.
לספר לילד על עצמנו – מה אנחנו מרגישים וחושבים.
לשאול את הילד לדעתו כיצד ניתן לפתור את הבעיה.
כשהורים מדברים כך, הילדים בדרך פלא מתחילים להקשיב.
כי זה מה שנקרא לדבר. לדבר באמת.
ועל כל השאר, עדיף לומר פעם אחת… ואז פשוט לעשות.

דילוג לתוכן