כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

להרים לו

או: מה בעצם אנחנו מרימים, כשאנחנו מרימים לילד שלנו?

"פשוט אני צריכה להרים לו", מחייכת אליו אמא לבן חמש בסוף פגישה של הדרכת הורים. "זה כזה פשוט".
ואני מחייכת אליה בחזרה (כי יש לה חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו), וחושבת לעצמי שאני מתה על הביטוי הזה, "להרים לו".
ודקה אחרי זה אני שואלת אותה: "אבל מה בעצם את מרימה לו כשאת מרימה לו?"
"את התחושה שהוא גדול?", היא שואלת. "שהוא מסוגל? שהוא מצליח?"
"בדיוק את זה", אני עונה לה. "ובמילים אחרות, את מרימה לו את הערך העצמי".
***
אדלר הגאון טען שכל ההתנהגויות שלנו מיועדות להשיג שני דברים שהם בעצם אחד: תחושת ערך – ותחושת שייכות (כשאנחנו מרגישים שייכים לקבוצה, אהובים, מקובלים – אנחנו מרגישים בעלי ערך. ולהיפך: כשאנחנו מרגישים בעלי ערך, כמעט תמיד נרגיש שייכים).
תחושת הערך היא החמצן הפסיכולוגי שלנו. בלעדיה, נגרור את עצמנו לפינה חשוכה ונתאבל על חיינו חסרי הערך.
***
למרבה הצער, תחושת הערך של רובנו – ילדים ומבוגרים – לא כל כך יציבה. לאורך היום, רובנו עוברים טלטלות בערך העצמי: לפעמים אנחנו מרגישים "על הגובה", ולפעמים הערך העצמי שלנו נופל לקרשים, ואנחנו מרגישים עלובים.
הערך העצמי, אותו רכיב חמקמק, מגיב חזק לגירויים מבחוץ: הצלחה או מילה טובה – מרימות אותו. כישלון, ביקורת, זלזול, לעג, הקטנה – מנמיכים אותו, לפעמים כמעט עד לקו האפס (זה הרגע שבו ילדים אומרים לעצמם: "אני אפס", "אני לא שווה כלום").
בכל פעם שהערך עולה – אנחנו מרגישים טוב יותר. אנחנו חברותיים יותר. מעזים יותר. מתגברים יותר. מוכנים להתאמץ יותר.
ובכל פעם שהערך יורד – אנחנו מרגישים רע. אנחנו אנחנו נמנעים יותר. יוצרים פחות קשר עין וקשר לב. לא פעם, מתנהגים בצורה שלילית רק כדי לחזור ולזכות במעט תחושת ערך. זה מה שעושה ילד שמרגיש שלא רואים אותו, לא מחשיבים את דעתו, או מזלזלים בו – בוכה, צועק, נלחם, מתכנס.
***
אז נכון: בסופו של דבר נרצה ללמד את ילדינו לפתח תחושת ערך יציבה ככל היותר. נרצה שהם לא יהיו תלויים במילה טובה או במילה רעה.
אבל בזמן הילדות, הערך העצמי הוא כמו שתיל צעיר: צריך לטפח אותו כדי שיחזיק מעמד בהמשך.
וזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו "מרימים לו": אנחנו תומכים וסומכים את השתיל הצעיר. מלמדים אותו על מה להיתפס, במה להיאחז:
במאמץ שלו (ולא בתוצאות המאמץ…)
בהשתדלות שלה,
בכשרונות שהיא מבטאת,
בעזרה שהוא מעניק לאחרים,
בתחושות הטובות שיש בחברתו.
***
אז כן: בואו נרים להם.
נרים לילדים שלנו, ונסתכל עליהם בעיניים טובות, שרואות את מה שכן עובד במקום את מה שלא.
ניתן להם את מרים הערך שאין כמוהו:
מבט מתפעל של אבא ואמא.

 

דילוג לתוכן