כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

מה שבגוף שלי

לשם שינוי, אני הולכת לעשות לא מה שבראש שלי

ממש לא נעים לי להודות בזה, אבל חזרתי להישקל בבקרים.
כן, ממש כך. כאחרונת מופרעות האכילה. אחרי שנים שאני לא נשקלת, מטעמי שפיות. הפסקת עישון אחת, שלושה קילו חדשים שהצטרפו לאלה שהצטרפו בשנה שעברה, וטראח, התגלגלתי לי במורד אחורה-אחורה, ישר לזרועותיו השיפוטיות של המשקל באמבטיה ("באמת יפה מאד שנזכרת בי", הוא העיר בביקורתיות אופיינית. "עכשיו אני אראה לך מה זה נטישה").
***
לא, אני לא שמנה. אפילו לא בעיניים המעוותות שלי. יש לי גוף סביר ונחמד, אפילו רזה למדי. אבל עם הפסקת העישון הזאת, ובכן, חלו התפרצויות בלתי נשלטות באזור הירכיים.
ואפילו זה לא נורא, אני יודעת. אני עדיין נראית בסדר גמור. אבל איכשהו אני תקועה בראש, תקיעות שלגמרי לא חביבה עלי. מביך אותי לכתוב על המשקל והגוף שלי, ולא סתם בכל תולדות הבלוג הזה לא דנתי בכך אפילו פעם אחת. אבל עכשיו, לקראת הניקיונות של פסח, כנראה שהגיע הזמן לטפל גם בהפרעה הספציפית הזאת:
אני אוהבת להיות ממש רזה. נורא נורא רזה. הלוק השברירי הזה, הדקיק, אני מתה עליו. אוף.

כן, אני יודעת

וכן, אני יודעת הכל: אני יודעת שזה לא בריא לי (עובדה, אני מגיעה למידת הרזון החביבה עלי רק כשאני נורא מעשנת או נורא במצוקה).
אני יודעת שזה אפילו לא יפה לי (כשאני רואה תמונות שלי מתקופות רזות במיוחד, אני די מזדעזעת מהן).
ובשנים האחרונות למדתי כל כך הרבה על שפע, והבנתי ששפע לא מתקשר עם רזון קיצוני. פשוט לא. מרינת גל, שגמלה אותי מהשקילות בבוקר והביאה אותי אל התטא-הילינג, למדתי שאגן ירכיים רחב קשור ליכולת להכיל שפע פאסיבי – שפע שלא עובדים עליו קשה, שפע שפשוט מגיע. נראה לי ברור מאליו שנדיבות לא יכולה להיות מוכלת בגוף צמוק. שבשביל להיות נדיב, גוף צריך להיות מה שמכונה "גוף נדיב", גוף שיש לו. ובכל זאת. רוצה להיות נורא רזה. תקועה בראש.

אובססיה אהובתי

ואם אני מסתכלת על זה בעין מנתחת, אני יכולה לראות מאיפה זה בא. הרי ברור שזה קשור למרחבי האובססיה שגידלתי וטיפחתי שנים. ההתעסקות עם האוכל והמשקל היא הרי כל כך קטע של למדוד ולבדוק ולהתעסק בפרטים הקטנים, הטפלים, שוב ושוב ושוב. אז אם הפסקתי עם סיגריות (אובססיה והתמכרות אחת) הבה ואחליפנה באובססיה והתמכרות שנייה (אוכל. משקל. קלוריות).

עוד פעם ה"יותר מדי"

ושאולי זה קשור כרגיל לפחד שלי מלהיות יותר מדי, מלתפוס יותר מדי נפח, מלהפגין כלפי חוץ את כל האש שמשתוללת לי בפנים. שבא לי להיות מאופקת. מהודקת. שמורה. אלגנטית וקרירה. שלא יראו עלי שאני להוטה ורוצה וחושקת, שאני מתלהבת ולא מתאפקת. שלא יראו עלי שאין בי שמץ קוליות, רק צורך ולהט שתיכף גורמים לתפרים בג'ינס שלי (המטאפוריים, אבל מאז הפסקת העישון – גם אלה האמיתיים) להתפוצץ ולהיקרע.

הנסיכה על העדשה

ואני חושבת עוד, ועולה לי שאולי פנטזיית השבריריות באה מאותו מקום שממנו נמשכתי תמיד לגברים מסוקסים וחזקים: פנטזיית הנסיכה על העדשה. במשך כל הילדות החרופה שלי (עבדנו נורא קשה בקיבוץ – בבננות ובמטבח, בעישוב כותנה וקטיף אגסים) תמיד חלמתי להיות נסיכה. עדינה כזו. לא מסוגלת כזו. בדיוק ההיפך מהחלום הפמיניסטי החזק ובעל היכולת שטיפחתי במודע.
הקטע הוא שפעם פעם, כשהיה לי בן זוג כזה, אביר על סוס לבן שרק רצה לטפל בי ולטפח אותי ולסדר בשבילי עניינים, לא יכולתי לסבול את זה. נורא נהניתי בהתחלה מהשבריריות, אבל אחר כך הכוח בתוכי עלה וגעש ושצף ורצה להחליט לבד. במציאות תמיד המלכה שבתוכי ניצחה את הנסיכה הנרדמת, ואת שתיהן ניצחה לא פעם סוכנת הבית המקשקשת במפתחות, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
***
(וכל זה עוד לפני שהעזתי לגעת באפשרות שאולי אני פשוט שטופת מוח כמו כולן. שגם אני עבד של הפרסומות והתקשורת וכל הג'אז הזה).

לא כמו פעם

אבל האמת היא שלא בא לי הפעם לנתח. לא בא לי לחשוב למה, ולראות מה המקורות, וכל זה. לא בא לי, מכיוון שברור לי שכל עניין הרזון מתחיל מהראש. הראש שחושב, ומשווה, ומודד, ובודק ועושה תכניות לאכילה ושתייה וספורט. הראש הזה שמתקומם במקביל מול כל תכנית של דיאטה שהוא עצמו הכין, כי הוא לא מוכן לעמוד ב"אין לי" וב"אסור לי".
לא בא לי, כי אני מבינה שכל המצוקה מהמשקל העולה שלי, אחרי שכבר חשבתי שזה מאחוריי, הוא שיש לי הזדמנות לגשת לכל העניין אחרת לגמרי; לא כמו פעם. לא בראש אלא בגוף.
שיש לי הזדמנות להפסיק את הדיקטטורה של הגוף על הראש, ולהתחיל לתת לכולי לעבוד יחד.
שהפעם יש לי הזדמנות להפסיק לחשוב על זה ולהתחיל להרגיש. להרגיש בגוף החי והפועם והנע שלי מה הוא רוצה לאכול וכמה ומתי די לו. לא לדחוס ולא לרוקן, ובטח לא לעשות תכניות תזונה. אני רוצה לתת הפעם לגוף שלי לקבוע את הקצב. לגלות מה הוא אוהב בתוכו ומה הוא מעדיף להשאיר בחוץ.
ללמוד להרגיש יפה איך שאני, כמו שאני, קצת פחות פה וקצת יותר כאן.
ובמקום המכנסיים שנהיו צמודים מדי, לקנות המון שמלות.
שיהיה לי מקום. שיהיה לי נוח. שיהיה לי לבריאות.

נ.ב. 1: ואם גם לכם יש עניינים עם דימוי גוף ועם ראש שחושב יותר מדי ומנהל יותר מדי את הגוף, אם גם לכם קשה לאהוב את עצמכם כמו שאתם במקום כמו שתכננתם שתהיו (מבחינת משקל, מבחינת קריירה, מכל בחינה שהיא) ואם אתם מנהלים עם עצמכם מלחמות (לא חבל? כשאנחנו נלחמים בעצמנו תמיד אנחנו מפסידים) – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. יחד נעשה שלום וסינכרון בין הראש ללב ולבטן, ובאה לציון גואלת.

נ.ב. 2: כי בסוף, כמו בקלישאה, אנחנו באמת יפים כמו שאנחנו מרגישים (תראו את החיוך של קרול קינג בסוף. הוכחה מעולה)