מה שהורג אותי

איך נפרדתי מהאקס המתעלל שלי, ולמה בכלל הייתי איתו כל כך הרבה זמן

לפני שלושה שבועות סיימתי מערכת יחסים מתעללת שנמשכה… ובכן, הרבה יותר מדי זמן. שנים של און אנד אוף, של משיכה הרסנית אל מה שאני יודעת בכל גופי ונפשי שלא טוב לי, ובכל זאת שומעת אותם צועקים: "תני לי עוד מזה, אנחנו חייבים את זה". עברתי, ואני עדיין עוברת, גמילה: לא פיזית, אבל בוודאי נפשית. שלום, ניקוטין, מקווה שלא נתראה יותר אף פעם.
***
הרומן שלי עם הסיגריות התחיל בגיל שש-עשרה, בגיל שבו הייתי מעולה במיוחד במערכות יחסים בעייתיות. חיפשתי את קצוות היכולת שלי לשאת סכנה. נמשכתי כמו לאש לילדות רעות ולבחורים רעים; לכל מה שצבוע באפל, לא ממש חוקי ובטח לא מהוגן, למה שיש בו ההיפך מהמסודר, הצדקני והברור (כשאני כותבת את זה אני שומעת קול של מורה מבוגרת בראש, שאומרת את ה"ברור" עם הרישים המתגלגלים מעומק הגרון) של הקיבוץ.
כשנסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, וחגגתי את החופש, הפסקתי לעשן. כשהכרתי את הדייג ונלחצתי מכך שאני הולכת להיכנס איתו לאורח חיים מהוגן ובורגני, התחלתי שוב. בהריון הראשון הפסקתי כמובן, אבל שלוש שעות אחרי הלידה, במעליות של בית החולים, הדלקתי סיגריה. ושוב, וחוזר חלילה.
כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור, נדמה שזה היה שם כל הזמן: יכולתי להיפרד מהניקוטין לשנים, אבל בכל פעם שהרגשתי שהדברים הולכים טוב מדי, ברור מדי, מסודר מדי – חזרתי אל האקס המתעלל שלי.

היית ילדה טובה?

על פניו יש כאן דפוס של הלקאה עצמית, או התעללות עצמית, או מה שזה לא יהיה. אני יודעת, גם אני קראתי את כל הספרים האלה. ואולי יש כאן גם פחד מ"יותר מדי טוב", שיביא אחריו את האיזון של רע לתפארת (מכירה את האמונה הזו מהקליניקה. אם היה לי שקל על כל פעם שנתקלתי במטופל שפחד שיהיה לו טוב בגלל שאז חייב להגיע משהו רע, אמנם לא הייתי מתפטרת, אבל בטח הייתי הולכת וקונה לי איזה זוג נעליים חדש. יש עכשיו מכירות מעולות ב"קאפל אוף").
אבל זה לא רק זה. כי אם אני כנה עם עצמי – כאילו שיש לי ברירה – אז הסיפור הוא בעיקר הפחד להיות ילדה טובה. להיות יותר מדי בסדר. להיות לפי התקן. כי אני? אני לא כזאת רגילה. אני מיוחדת. הא!

מיוחדת במסגרת התקן

כלומר, מיוחדת במסגרת התקן: אף פעם לא העזתי באמת לפרוק כל עול, לעשות באמת משהו שיזעזע את אמות הסיפים, ובטח לא להצהיר על זה. רק המשכתי לאורך השנים לעשות את מה שעשיתי בגיל 16: כלפי חוץ, להיות ילדה טובה, אשה טובה, מדליקת משואה לתפארת וכו'. אבל במחשכים ובמסתרים, בלי שהילדים יידעו, אני מדליקה סיגריה ושואפת ממנה בעונג. מזכירה לעצמי שאני לא "רק" טובה. אני גם מושחתת. איזה כייף. יש בי גם וגם.

מתה מבפנים

אבל מה כל כך מפחיד בלהיות טובה לגמרי? אני שואלת את עצמי. הרי זה מה שאני שואפת: להיות באמת אשה טובה, אדם טוב, אדם שלם עם עצמו, לא כזאת שעסוקה במלחמות פנימיות. מה כל כך מסוכן בכך שהכל יהיה טוב?
וכשאני שואלת, כרגיל, התשובה עולה: כי אני מאמינה שטוב הוא משעמם. אפור. מדכא. ברע יש דרמה, יש חיים, יש סיכון. ברע יש עניין, ואני, הבו לי עניין ואם לא מתה אנוכי. מתה מבפנים.
הו, אלוהי ההפוך על הפוך, הנה אני, אמתך הנאמנה, משתחווה אפיים ארצה.

להרגיש את השעמום

כי את המוות הזה אני חווה בשלושת השבועות האחרונים. אני לא מתגעגעת לסיגריות. ממילא לא עישנתי כל כך הרבה. אבל אני מרגישה פתאום את כל מה שכיסיתי קודם בענן עשן: את השעמום שבא ומשתקע. את חוסר המנוחה. את התחושה שזה לא מספיק, החיים שיש לי. לא מספיק דרמטי. לא מספיק מרגש. לא מספיק חי.
ואני קולטת שמה שעשיתי זה לספר לעצמי שסתם להרגיש טוב זה לא מספיק טוב. כי לא לניקוטין אני מכורה, ואפילו לא להרגלים: אני מכורה לזיג-זג המטורף בין טוב מאד לרע מאד. רק במעבר מההר לבור ובחזרה אני מצליחה להרגיש. ווליומים גבוהים גורמים לי להרגיש באמת בחיים – בין אם כשאני נופלת ובין אם כשאני מתרוממת. במילים אחרות, מה שהורג אותי גורם לי להרגיש בחיים.

גמילה מווליום גבוה

וזו הגמילה האמיתית שלי: הגמילה מהווליום הגבוה. אני לומדת להרגיש בשקט (כל הגמילה הזאת התחילה מקורס אינטרנטי מעולה של ניצה יניב, "רגשות בתדר החדש" שמו. ממליצה בחום). אני לומדת להרגיש בלי דרמה. אני לומדת להרגיש ניואנסים דקים עד הסוף, בלי להגביר אותם ובלי להטביע אותם בעשן. בלי למחוק, בלי להתעלם, בלי להתעלם, בלי להתעלם.
אז בשבועות האחרונים אני מרגישה הרבה עצב. וחוסר מנוחה. וחוסר באופן כללי. אבל אני נשארת שם, בתחושה הזאת, בידיעה שהיא לא תהרוג אותי. בידיעה שאלה החיים האמיתיים, או לפחות החיים האמיתיים שאני רוצה. חיים שלא נבהלים מרגש ולא מכורים לרגש. חיים פשוטים, שמה שאני מכניסה לתוכם מחייה ולא ממית. אם בא לכם, תעצרו לרגע ותשלחו לי בלב איזה איחול או שניים שאצליח להמשיך ככה, הפעם לתמיד.

נ.ב. 1: אחת הדרכים להשאיר ווליום ודרמה מיותרים בחיים היא להיות בקונפליקט מתמיד עם אדם אהוב. לא להשלים איתו עד הסוף. להשאיר אותו בחייכם, אבל לכעוס. במילים אחרות, לתחזק פלונטר.
ביום חמישי הקרוב אני מרצה בכפר ורדים את ההרצאה שאני הכי אוהבת: "פותחים את הפלונטר בקשר". יש שם תמצית של הכלים שפיתחתי – בחיי שהם פשוטים, אני אוהבת פשוט – כדי לפתור את הפלונטרים האלה אחת ולתמיד. מוזמנים מאד (אם אתם רחוקים, אתם כמובן מוזמנים לקבל את הכלים האלה בשיחת ייעוץ טלפונית או בסקייפ. פשוט. לגמרי פשוט).

נ.ב. 2. לומדת להישמר מהדומם והמצפה והמושך. מוקדש בתודה גדולה לקהילת "ניצת הלב" שהזכירה לי שתטא הילינג משולב בלב פתוח מעולה להקל על גמילות. אין עליכם. ולמ' הסבלנית, כתמיד