כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

מה שצריך להוכיח

פוסט שמתחיל בטמבון פצוע, ונגמר בסימן שמראה אם עדיין יש בסביבה אהבה

שנייה אחת של חוסר תשומת לב מספקת. שנייה אחת, רברס אחד במגרש החנייה המאולתר, ו…בום. ולא מספיק שהייתה מאחוריי מדרכה: הו, לא. היה חייב להיות שם גם ברזל בניין חלוד ומעוקם, שיתלבש לי טוב-טוב על הטמבון. אחרת, חס וחלילה, עוד הייתי יוצאת מזה רק עם שריטה על הצבע. ואז, מה היה יוצא לי לשָבָּת?
***
על המחסור העיקש שלי בתפיסה מרחבית כבר התוודיתי פה לא פעם. מה שלא הזכרתי, היא תופעת הלוואי המצערת של המחסור הזה: הנטייה להיתקל באופן ספוראדי אך מתמיד בעצמים במרחב – החל מזגוגיות של חלונות וכלה בפינות של שולחנות.
כל עוד זה קרה לי בבית, המחיר היה קטן: ציפורן שבורה, בוהן פצועה, רקה עם סימן כחול. הצרה הגדולה התחילה כשהתחלתי לנהוג. מתברר שהעולם מלא אויבים, שרק מחפשים את הטמבון שלי כדי להתנקש בו (אנחנו ארץ קטנה ומוקפת אויבים? זה עוד כלום לעומת אומת הטמבונים. זאת אומה נרדפת של ממש).
עם הניסיון הרב שלי בהיתקלויות מהסוג הזה, כבר הייתי אמורה להגיב בשוויון נפש. להגיד לעצמי שאין דבר, זה רק טמבון, והוא יכול לתפקד גם ככה, למרות שהוא פחות יפה ויותר מקומט מקודם (מי כמוני יודעת). ולכן, הפתיע אותי עד מאד כשקלטתי, אחרי כמה שעות, במה אני עסוקה: במחשבות ספיראליות על איך אני מפצה על הפדיחה שלי.

האשה הטובה

זה התחיל בחישובים קדחתניים של כמה יעלה לי לתקן את הטמבון (אין לי מושג ירוק. הדייג מטפל בענייני תיקונים. אבל זה שאין לי קשר לעובדות, לא אומר שאני לא יכולה להתווכח איתן). ההמשך היה בירור קדחתני לא פחות איך אני עובדת קשה יותר, וחוסכת מפי נעליים חדשות, כדי לכפר ולאזן. עברו לי בראש משפטים רלבנטיים להפליא כמו 'טוב, אני נהגת איומה, אבל לפחות אני מבשלת טוב', או 'טוב, אני לא יודעת לעשות רברס, אבל לפחות אני לא מחזיקה עוזרת', או אפילו 'טוב, אני נהגת איומה, אבל די משעשע להיות איתי', ושאר טיעונים רלבנטיים לפחחות רכב. רק אחרי שסיימתי למנות בראש שלי את כל מעלותיי האפשריות, כולל כמה כאלו שאפילו אני לא מאמינה להן, קלטתי מה אני עושה: נאום מכירה. ניסיתי להוכיח לעצמי שלמרות היותי מחרבת טמבונים מקצועית, יש בי ערך. אני אשה טובה. אני בת זוג יעילה. אני אמא אפקטיבית. אני עובדת קשה ויסודי. במילים אחרות, שווה להחזיק אותי בסביבה.

כשאת מודדת

ואז קלטתי שאם אני מתחילה למדוד את הערך שלי ולבסס אותו, יש דבר אחד שנורא נורא ברור: והוא שתחושת הערך העצמי שלי זקוקה לביסוס. שאין לי (עדיין) את האמונה הבסיסית, שאומרת שאני בעלת ערך פשוט מעצם היותי קיימת. הו, לא: אני צריכה להוכיח את הערך שלי, לעצמי ולאחרים, באותות ובמופתים. וכמו שאומרת רינת גל אוחיון (מפתחת שיטת "תרגוף" וזו שהביאה אותי לתטא הילינג, תבוא הברכה על ראשה): יש לי תחושה של ערך אקטיבי – ביטחון ביכולת שלי. מה שאין לי זה ערך פאסיבי – ביטחון בכך שאני ראויה לחיות מעצם היותי בחיים.
וכשאני לא בטוחה בערך שלי, אני מנסה להוכיח השכם והערב, וזה לא נעים במיוחד: לא לי ולא לאלה שסביבי. ראשית, זה מכניס אותי למרוץ שבו אף פעם אני לא עושה מספיק. תמיד צריך עוד משהו; אף פעם אי אפשר לנוח; כי לומר לו 'לא' פשוט לא בא בחשבון: זה מוריד את שער המנייה שלי.
שנית, כשאני לא בטוחה בערך שלי, אני זקוקה לאישורים מהאחר. זקוקה להם נואשות, כל הזמן, כמו מים לצמא. וכך, יש משהו מאד מתאמץ ומרָצֵה בהתנהלות שלי. אני יותר מדי משתדלת. יותר מדי מתכופפת. יותר מדי רצה אחרי האחר – והכל כדי לקבל את האישור הנכסף לערך שלי בעיניו.
ושלישית, כשאני לא בטוחה שאני ראויה להתקיים סתם ככה, אני צריכה שתמיד מישהו יצטרך אותי, כי רק כך יש לי זכות קיום. אני חייבת שהילדים שלי יצטרכו אותי, כי רק כך יש לי ערך כאמא. אני חייבת שבעלי לא יוכל להסתדר בלעדיי, כי אז יש לי ערך כבת זוג. אני חייבת לתת תשובות קיומיות, מהותיות, שאי אפשר בלעדיהן, למי שבא אלי לייעוץ נומרולוגי או לטיפול תטא.
וכך נוצרות מערכות יחסים שבהן אני מורידה עוד ועוד נטל מכתפיו של האחר ומניחה אותי על כתפיי; מרגילה אותו להזדקק לי, לפעמים אפילו מבססת תלות בהיסח הדעת. ככל שיש יותר דברים ש'רק אני' יכולה לעשות (להחליף מצעים / לנסח עבודה לבית הספר / להרגיע משבר רגשי), כך מקומי מובטח יותר אצל אהוביי, אצל ילדיי, אצל החברות שלי, אצל מי שבא אלי לטיפול. נכון שבדרך אני מתמוטטת מהניסיון להיות הכל בשביל כולם כל הזמן, אבל היי, איזה מחיר קטן כדי להרשות לעצמי להיות בחיים!

הכל חוץ מאהבה

ותוך כדי שאני חושבת על ההתחשבנות, על הבדיקה 'כמה אני שווה בשבילו' (ועל המבחנים שבהכרח מתלווים לבדיקה הזו), אני נזכרת פתאום בהבנה שעלתה אצלי לאחרונה, דווקא על זוגיות מתחשבנת. הבנה שאמרה שבמקום בו שולטת הכלכלה, אין אהבה.
שכן אם יש סימן מובהק לכך שהאהבה לא במיטבה בין בני זוג, הוא השאלה 'אם זה שווה לי'. אם כדאי לי להישאר. אם הקשר הזה נותן לי יותר ממה שהוא לוקח ממני. זה סימן, מפני שכאשר אנחנו אוהבים מישהו באמת, אנחנו נמצאים איתו למרות, לא בגלל. אנחנו אוהבים פשוט כי אנחנו אוהבים, וכל השאר לא רלבנטי. נהיה איתו גם כשהוא יהיה חולה או לא כשיר או מצוברח או כל הזמן בחו"ל, לא בגלל שזה כייף גדול, אלא בגלל שאנחנו אוהבים אותו. בגלל שאנחנו לא יכולים בלעדיו. במקום בו מופיעות התחשבנויות פנימיות, זה כבר סיפור אחר: זה המקום שבו הלב לא בטוח, והשכל מתערב כדי לנסות לעזור.
וכמו שזה כך בזוגיות, כך זה בינינו לבין עצמנו. כי בכל מקום שבו אנחנו מתחילים לשקול ולבדוק ולמדוד אם אנחנו שווים או לא, בעלי ערך או לא, כדאיים או לא – יש מעט מאד אהבה עצמית.

ערך אבסולוטי

ואני לא רוצה יותר להרגיש ככה. לא רוצה למדוד ולהשוות ולהשקיע בשביל לקבל דיווידנדים. אני רוצה להכיר במה שראיתי כל כך הרבה פעמים בתטא הילינג, כשבדקתי אצל מי שיושב מולי אמונות שקשורות לערך: ראיתי שלכל אחד מאיתנו יש ערך אבסולוטי, מנצנץ כמו יהלום, בלי קשר למה שהוא עושה ולמה שלא. פשוט כי אנחנו כאן, נושמים, קיימים, מתמוטטים, מתמודדים, דומים מבפנים הרבה יותר משאנחנו יודעים, יפים ונוגעים ללב.
אנחנו פה כי היינו צריכים להגיע לפה, אחרת לא היינו מגיעים. וזה לא ישתנה גם אם אף אחד לא יזדקק לנו, גם אם נהיה בלתי כלכליים בעליל. יש משהו בטביעת האצבע הפנימית הייחודית שלנו שעושה טוב לאלה שסביבנו, שעושה טוב לעולם. אנחנו משפיעים. אנחנו חשובים. אנחנו בעלי ערך. לפעמים הערך שלנו לאחר מיידי וברור, ולפעמים אחרי שנים באים ומספרים לנו שמילה שאמרנו הניעה תהליך משמעותי. לפעמים הערך נראה לעין דרך המתנות שאנחנו נותנים, ולפעמים דווקא הפשלות שלנו מניעות משהו אצל האחר: גורמות לו לגדול, לסלוח, לפתוח את הלב. אין לנו דרך אמיתית למדוד את הערך שלנו, וזה גם לא חשוב. מוטב שפשוט נעצור, ורגע אחד רק נאהב את עצמנו.

ופסקה על נומרולוגיה, שהיא כולה סוגריים ארוכים:

(אם בכל זאת אתם עדיין עסוקים בלבסס את הערך שלכם על היכולות שלכם, הנה מה שיש לנומרולוגיה לומר עליהן:
אם אתם מספר 1 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים לעולם הוא ערך המנהיגות. הוא משלב ערכים של אחריות ושל הובלה; של ראיית עתיד ושל התארגנות בזמן, של היגיון ואנליטיות.
אם אתם מספר 2 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים לעולם הוא ערך שיתוף הפעולה. הוא משלב ערכים של רגש וטקט, איכפתיות וטיפול, אימהות וזוגיות.
אם אתם מספר 3 בנומרולוגיה, הערך שאתם נותנים לעולם הוא ערך היצירה. הוא משלב ערכים של רעיונות ומקוריות, זרימה וביטוי, ספונטניות והומור, אופטימיות ושמחת חיים.
אם אתם מספר 4 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים לעולם הוא ערך היסודיות. הוא משלב בתוכו את ערך ההבחנה עם ערך היישום בחומר; עם התכנון, הבנייה, הפיקוח על העשייה.
אם אתם מספר 5 בנומרולוגיה, אתם מביאים לעולם את ערך המרחב המחשבתי, את הערך של פריצת גבולות, השינוי והגיוון. וגם את הערך של מה שמגשר על המרחב: התקשורת.
אם אתם מספר 6 בנומרולוגיה, אתם מביאים לעולם את ערך ההרמוניה – בין אנשים בכלל, וההרמוניה המשפחתית בפרט. הוא כולל בתוכו את הערך ההרמוניה הויזואלית; העיצוב, האומנות, היופי.
אם אתם מספר 7 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים לעולם הוא ערך העומק. הוא משלב בתוכו את היסודיות, האנליטיות, הרצינות והמחקר. הוא משלב בתוכו ראייה רוחנית ואינטואיטיבית עם יכולת שליטה בנתונים. ולצד זה, אתם מביאים ערך של טיפול, הקשבה, מתן כתף.
אם אתם מספר 8 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים לעולם הוא ערך הביצוע. עליכם אפשר לסמוך שהדברים יקרו בסוף. אתם אלה שיודעים להוריד לשטח רעיונות עמוקים ונשגבים. אתם אלה שעושים, וסוחפים אחרים לעשייה.
ואם אתם מספר 9 בנומרולוגיה, הערך שאתם מביאים הוא ערך האמת: החיפוש אחריה, המסע להביא אותה למציאות, היכולת ללמד אחרים את מה שאתם כבר למדתם.

אבל עזבו. הערך האמיתי שלכם הוא כל כך הרבה יותר מזה)

ולכן, בקשה: בפעם הבאה שאני יוצאת מדעתי כי שום דבר לא הולך (טמבונים, מדרכות וכו') תזכירו לי לשיר במקום למדוד. כמו שאומר אהובי ט': "אחרת, כל האהבה שאת מביאה תהיה חסרת משמעות"