כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

מילים יפות מאלה

למה בעצם אנחנו כל כך פוחדים להגיד משהו טוב לאחרים?

הוא עבר מולי בבוקר, וחייך אלי מתוך האוטו: שכן מהיישוב, לא אחד שיוצא לי לדבר איתו הרבה. ופתאום הוא עצר ואמר: "את כל כך יפה היום! ממש יפה!" ועוד לפני שסיים את המשפט כבר ראיתי איך המבוכה משתלטת עליו.
בערב נפגשנו שוב במקרה על הכביש, והוא התקרב והתנצל: "מצטער שאמרתי מה שאמרתי בבוקר, פשוט זה באמת בלט לי".
ופתאום נזכרתי במישהי שפגשה אותי לא מזמן, ואמרה לי משהו כמו: "את ממש פורחת עכשיו, את בטח הרבה יותר יפה משהיית בתור נערה צעירה".
וצחקתי, והודיתי לשכן שלי על המחמאה, וחשבתי לעצמי: ממתי מחמאה מהלב הפכה למשהו שצריך להתנצל עליה, להיות נבוך בגללה, לסייג אותה? למה כל כך קשה לנו פשוט להסתכל ולומר "אני ממש מתפעלת ממך"?
וזה קשה, או-הו, זה קשה. אחרת אין הסבר לכך שאנחנו כמעט לא עושים את זה. אנחנו זוכרים לשבח ולהחמיא לילדים, כי שיננו לנו שזה חשוב. אבל לבן הזוג? להורים שלנו? לחברים שלנו? לאלה שנמצאים סביבנו בעבודה? מתי אנחנו עוצרים באמצע השיחה ואומרים: "יו, העיניים שלך כל כך יפות", או "וואו, כמה חכם מה שאמרת עכשיו", או "אני ממש אוהבת להקשיב לך כשאת מדברת".

כי אנחנו מפחדים להפסיד בתחרות

ונדמה לי שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו מפחדים לתת מחמאות, מחמאות אמיתיות, היא כי נדמה לנו שאנחנו בתחרות. שהטוב במציאות הזו הוא משחק סכום אפס. ואם ראינו את הטוב בשני, סימן שהוא נגזל מאיתנו. אם היא יפה, סימן שאני פחות. אם היא חכמה, סימן שאני לא. אם ראיתי כמה אתה גדול, באותו רגע הקטנתי את עצמי.
אז אנחנו שותקים או מחמיאים ומעליבים בו זמנית, כדי ש"הוא לא יתפוס תחת", כדי ש"היא לא תחשוב את עצמה". שלא אשים את עצמי במאבק הכוחות הדמיוני שמתנהל אצלי בראש בעמדה נחותה. אלוהים, כמה פחד.

כי אנחנו פוחדים להישמע מתחנפים

וכשאנחנו לא פוחדים להפסיד, אנחנו חוששים להיראות מתחנפים. אנחנו פוחדים שלא יקשיבו למילים שלנו, אלא ינסו לחפש את המניע מאחור: "זה לא שהיא חושבת שיש לי עיניים יפות, היא פשוט רוצה ממני עזרה עם הילדים שלה". "זה לא שהיא מתפעלת ממה שיש לי להגיד כמו שהיא רוצה לבקש ממני משהו". אנחנו חוששים שיחשבו ככה עלינו, כי בעצם אנחנו חושבים ככה על העולם, וכי אצלנו לא פעם התגובה האינסטינקטיבית למילה טובה היא חשדנות: הוא אומר את זה כדי לרכך אותי? למרוח אותי? ואולי כדי להכין אותי ל"מצד שני" שמחכה בפינה, עם שפע של ביקורת?

כי אנחנו לא מאמינים למחמאות

ואנחנו לא מאמינים שמתכוונים למחמאות שנותנים לנו. ראשית, מפני שאנחנו לא באמת מרגישים ראויים להן. אנחנו חשדניים, כי אנחנו לא בטוחים שבאמת רואים בנו יופי. או קסם. או חוכמה. ואז אנחנו מייד מקטינים את המחמאה: "אני? אני יפה? ממש לא. בכלל שמנתי".
ואנחנו לא מאמינים למחמאות, כי למדנו שכנות משמעה להגיד את מה שלא נעים לשמוע. נדמה לנו שלדבר באמת, זה להגיד את כל הדברים הרעים שיושבים לנו על הלב. הרי מתי אנחנו אומרים – "אני אגיד לך את האמת", ועוברים משם לפרץ מחמאות מתלהב? הו, לא. האמת היא תמיד קשה. ומלאת ביקורת. פלא שאנחנו מעדיפים רוב הזמן לכבוש אותה בלב, ולתת לה לצאת רק כשבאים מים עד נפש?
(סיפור בסוגריים: פעם נסעתי עם הדייג דרומה, ולפנינו נסעה אחת מאותן מכוניות חברה עם מדבקת "איך אני נוהג?" על הטמבון. "מה אתה אומר שנתקשר ונגיד לו שהוא נוהג פשוט פנטסטי?" הצעתי בצחוק. "כן, ואחר כך נתקשר למוקד 100 ונודיע להם שהכל תקין", הסכים הדייג).
ויש פה משהו, במה שהוא אמר, כי מהי האמת אם לא המציאות, ומה זה "לומר את האמת" אם לא לומר: "זה מה שאני רואה מתוך המציאות", או "ככה אני רואה את המצב".
וכשנדמה לנו שכנות היא שליליות, הרי שזה מה שאנחנו אומרים על המציאות האמיתית שלנו: היא שלילית. היא קשה. היא לא נעימה. וכל מה שנותר לנו הוא להחביא אותה תחת כסתות ורודות וצעיפים מנצנצים, ולקוות שהיא לא תתפרץ.
ואז אנחנו אובר-נחמדים. אובר-אופטימיים. אובר-מתקרבים. קוראים זה לזו "מהממת" ו"אהובה" ו"יקירתי". במקום לומר את הדבר האמיתי, הפשוט, אנחנו מגזימים ומנפחים. ממלאים את המרחב בינינו בצעיפים מנצנצים וכסתות ורודות במקום לתת לעור לגעת בעור.

פוחדים להיחשף

כי האמת תמיד חושפת אותנו. גם כשהיא מה שאנחנו קוראים שלילית, וגם כשהיא מה שאנחנו קוראים חיובית. היא תמיד מגלה משהו עלינו, לא רק על הצד השני. וזו הסיבה שאנחנו כל כך פוחדים להיות הראשונים לומר: "אני אוהב אותך".
כי להגיד "את יפה היום", זה לומר: "ראיתי אותך, הסתכלתי עלייך", למרות שמקובל להשפיל עיניים ולא לעבור את המחסום של הצד השני.
ולהגיד "אני אוהבת אותך" אומר שחשפתי משהו בתוכי. משהו רך ופגיע ופתוח.
כי להגיד "זה מעניין, מה שאת אומרת", או "כמה אתה חכם", זה להגיד שאני מוכנה לשים את האגו שלי בצד, בלי להשוות. בלי לצאת גם חכמה ומעניינת ומבינה ויפה לא פחות ממי שאנחנו אומרים לו את זה. ובלי לחשוש שאם הבטתי עליו בהתפעלות, זה אומר שאני לא ראויה להתפעלות.
זה לא לפחד מתחרות. ולא לפחד מפגיעה. ולא לפחד שרוצים ממני משהו. לא לפחד מלגעת עור בעור, לב בלב. ולהסכים לראות, באמת לראות, כמה רך ופתוח הלב הזה.
וככה, ככה בדיוק, אני רוצה מעכשיו והלאה.
נ.ב. 1: אם גם לכם קשה לומר "אני אוהבת אותך", או "אתה יקר לי", אם הקרובים אליכם מתלוננים שהם לא מספיק מרגישים מכם אהבה וחום ומילים טובות (ובמיוחד אם לא למדתם בבית ילדותכם לדבר רגשות), או אם הייתם רוצים לשמוע יותר מילים טובות מאהוביכם, מוזמנים לטיפול תטא הילינג. אעזור לכם לפתוח את אוצר המילים, את אוצר הרגשות.

נ.ב. 2: מוזמנים לשלוח את הפוסט הזה לכל מי שמזמן רציתם לומר לו משהו טוב, ולא יצא לכם.

נ.ב. 3: שיר.ושנאמר את כל מה שרצינו לומר