כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

מכאן אני מתחילה

פוסט ובו ידובר על קבלת המציאות ועל הדרך לשנות אותה (כולל כמה מילים על עקבים משופשפים)

איור: לילי רוזן-זהר, סטודיו Lily'z

בפוסט הקודם כתבתי על ההתנגדות שלי לשינוי. על הקושי שלי לעשות אותו, לזרום עם הנהר השוצף של החיים, שבתוכי אני כבר יודעת שיביא אותי אל המקום המדויק הבא שבו אני צריכה להיות (נכון, אחרי שנשמתי תיעצר אלף פעם במפלים, אבל בכל זאת למקום המדויק).
והשבוע, כששאלתי את עצמי למה כל כך קשה לי לעשות שינויים מתבקשים כדי להתאים את עצמי למציאות המשתנה – הבנתי שהסיפור הוא קבלה. שכל עוד אני לא מוכנה לקבל את המציאות – אין שום סיכוי שאצליח לשנות אותה. כל עוד אני לא מקבלת שהמקצוע שלי משתנה, שהחברות שלי הולכות לדרכן, שלא מייצרים את הליפסטיק שלי יותר – אני תקועה במקום, במקום להגיע לתחנה הבאה. תקועה עם הפחד במקום עם הגילוי. תקועה במציאות לא נעימה, במקום ליצור את המציאות שתיטיב איתי.
וחשבתי על כך שזה בדיוק ההיפך ממה שתמיד חשבתי, ממה שתמיד למדנו.

צו גיוס

לאורך שנים, לימדו אותנו שכדי לעשות משהו שונה, צריך קודם כל לא לקבל את הקיים. שכשלא טוב לנו, אנחנו עושים שינוי. כשאנחנו לא משלימים עם מה שקורה, אנחנו יוצאים למלחמה על החלום.
אלא שמלחמות דורשות המון אדרנלין, המון מאמץ. וכדי לגייס אדרנלין למלחמות האלה, לימדו אותנו להתנגד. להתנגד לכאב, להתנגד לפחד, להתנגד למציאות שלא מוצאת חן בעינינו. להתנגד כי התנגדות היא הדרך הקצרה והמהירה יותר לגייס כוחות, ועוד יותר – לגייס שותפים. ה"מי אני לא" מהיר יותר להגדרה מאשר "מי אני כן". ה"את מי אני ממש מתעב" עולה במוח מהר יותר מאשר "במי אני ממש תומך".
אני חושבת על מחאת הקוטג' שהובילה למחאת הדיור. אני חושבת על המחאות הקטנות בנישואים שלי (פעם השארתי את הכיור מלא שלושה ימים. לא עזר לי); בנישואים של אחרים שאני רואה. המחאות שגייסו כוחות גדולים, שנועדו לשנות, ובסוף גוועו לתוך עצמן בעווית שקטה של אכזבה.
ואני חושבת שזה קרה מפני שניגשנו לכל זה מהצד הלא נכון. מזווית ההסתכלות ההפוכה. חשבנו שבשביל שינוי צריך להיאבק, ובשביל מאבק צריך אדרנלין, ובשביל אדרנלין – צריך להתנגד ולהילחם. ולא הבנו ששינוי בא בכלל מתוך קבלה, מתוך רכות, מתוך שלום עם המציאות.

לקבל כדי לתקן

כן, אני יודעת שזה נשמע אבסורד. איך אפשר לקבל משהו שאת רוצה לשנות? הרי מעצם האמירה שאת רוצה לשנות אותו, כאילו אמרת שאת לא מקבלת אותו כמו שהוא. ואני אומרת ההיפך: רק מתוך קבלה אפשר לשנות.
נלך לדוגמה תיאורטית לחלוטין: נאמר שאת רוצה לתקן חפץ כלשהו – טלפון שהפסיק לעבוד, מגפיים שהשתפשפו להם העקבים. מה השלב הראשון לתיקון? ובכן, השלב הראשון הוא לא לקחת אותם לתיקון. השלב הראשון הוא לקבל אותם לידייך. אם הטלפון הלא תקין נמצא אצל הבת שלך, או שהמגפיים מושאלים לחברתך – לא תוכלי לעשות איתם דבר.
ואם נחזור לחיים האמיתיים, החפץ הזה הוא כל דבר שיש לנו. הנישואים שלנו. המצב בעבודה. המציאות הכלכלית. המצב הביטחוני. העולם הגדול. בקצרה, הוא החיים שלנו. ועד שלא נחזיק אותם בידיים שלנו, ונאמר: "זה שלי, נקודה", אין סיכוי שהם ישתנו.
לומר "זה שלי" על המערכת הזוגית המקרטעת. על השתיקות או המריבות, על ההתעלמות או חוסר האינטימיות.
לומר "זה שלי" על העבודה הלא מספקת, או על חיפוש העבודה חסר התוחלת, או על השכר הלא ראוי.
לומר "זה שלי" על מצבי הרוח. על הקנאה. על העצלנות. על חוסר האהבה העצמית. על הנטייה להיכנע ולהישבר או על הנטייה לכעוס ולהיכנס באחרים. על האדישות. על החששנות. על הפחד.
ולהפסיק לומר את כל הדברים האחרים, שמבטאים חוסר קבלה של המציאות:
–    "זה זמני, זה ככה רק בינתיים" (עוד שנייה הכל מסתדר מאליו, לא צריך לקחת את המצב כל כך ברצינות)
–    "זה לא אמור להיות ככה / לא יכול להיות שזה מה שקורה / זה לא אמיתי" (הייתי אמורה להיות בריאה לגמרי. היו אמורים להיות לי עכשיו ארבעה ילדים. מערכת היחסים בינינו לא הייתה אמורה להיכשל).
–    "זה לא אני, זה הוא" (אני כועסת בגלל שהוא מעצבן אותי / אין אינטימיות ביחסים שלנו כי לו יש פחד מאינטימיות / אני לא מקבל שכר ראוי כי הבוסית עיוורת.)
–    "לא יכול להיות שזה ככה" (אני בטח מפספסת משהו. אם רק אמצא את הפרט הנכון, הכל יתברר ויבוא על מקומו בשלום)
–    "זה לא מגיע לי" (אני הייתי בסדר! העולם לא פייר!)
–    "לא הייתי צריכה לעשות את זה" (לא-הייתי-צריכה-לעשות-את-זה! לא-יכול-להיות-שעשיתי-את-זה! אני-לא-מאמינה-שעשיתי-את זה!)

במורד המדרגות העולות

בחיים האמיתיים, כמו בתיאוריה, אי אפשר לעשות דבר כדי לשנות את המציאות עד שלא מקבלים אותה. כל זמן שאנחנו מתעסקים ב"זה לא היה צריך לקרות", "זה לא קורה" ושאר הטיות המשפט, אנחנו תקועים בויכוח בין מה שקרה במציאות, לבין הדמיון שלנו על מה שאמור לקרות. זה כמו לנסות ללכת בכיוון ההפוך של מדרגות נעות: איטי ומיותר.
רק בשנייה שנסכים לקבל שזו המציאות ואין בלתה, רק ברגע שנגיד "זה מה שיש, וזה בסדר", נוכל להפסיק לבזבז אנרגיה על כעס: כעס על עצמנו, כעס על אחרים, כעס על המציאות. ואז יתפנו כל משאבי האנרגיה העצומים שלנו לעשות משהו עם המציאות הזו.

מכעס לקבלה

השאלה  היא, כמובן, איך לעשות את הסוויץ' הזה מכעס והתנגדות לקבלה. מה שעוזר לי הוא הידיעה שלא הכל בידיי: נולדתי עם גוף פיזי מסוים וסט תכונות, להורים שחיזקו את חלקן והחלישו אחרות, בסביבה ייחודית שעשתה כנ"ל. אני חיה בעולם מסוים, בתקופה מסוימת, בארץ מסוימת אחת עם שפם.
האמונה (אין לי הוכחות, אני עובדת על זה) שאת כל הנתונים האלה קיבלתי במתנה מתבונה גדולה מכפי תפיסתי, שמזמנת לי התנסויות שאינני מבינה, כדי לשייף עצמיות שאינני מכירה עדיין, עוזרת לי לקבל את מה שיש (שהוא, כמו שאומר ידידי א', כל כך הרבה יותר ממה שאין).
באופן סיבובי ומפתיע, דווקא ההכרה בחוסר השליטה שלי, עוזרת לי להתמקד בדבר היחיד שיש לי בו שליטה – החשיבה שלי. שם אני יכולה לקבל או לכעוס, להתייאש או ליזום, להכיר במציאות או לשקר לעצמי.
כשאני מקבלת את המציאות, אני מבינה שזו נקודת האפס שלי. מכאן אני מתחילה. מתחילה ליצור, מתחילה ליזום, מתחילה לשנות.
כשאני לא מקבלת את המציאות, זה ממש אותו דבר… רק שבמקום מנקודת האפס, אני מתחילה ממינוס. אני עדיין יכולה ליצור וליזום ולשנות, אבל יהיה עלי לגמוא קודם את המרחקים שבין המקום הדמיוני שבו אני נמצאת, לבין המציאות (המקום היחיד שבו אפשר לפעול). יהיה עלי לבזבז משאבים יקרים על התנגדות, מלחמה, כעס.
אז לא. אני בוחרת אחרת. אני בוחרת לקבל את המציאות שהשתנתה, שמשתנה, שתשתנה. אני בוחרת לא להתנגד לשינוי, אלא לצפות למה שהוא יביא לי: רלבנטי יותר, מתאים יותר, חדש, אולי אפילו מלהיב. אני בוחרת להאמין שמהנקודה הזו ייפתחו לי מרחבים חדשים ליצור וליזום ולכתוב ולאהוב.
(אגב, ליפסטיק חדש כבר מצאתי).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אחת הדרכים שעוזרות לי לקבל את המציאות שלי, ולא לכעוס עליה, היא הסתכלות דרך הפריזמה של נומרולוגיה קבלית. הסתכלות על תאריך הלידה מסייעת לקבל את התכונות שלי שמרגיזות אותי, ולהיות שיפוטית פחות כלפי עצמי וכלפי האחרים בסביבתי. הנומרולוגיה, אני אומרת תמיד בהרצאות שלי, עוזרת לנו לראות שכל אחד מאיתנו נולד עם סט כלים אחר; עם משקפיים אחרות דרכן הוא רואה את העולם. מה לי להלין על הפרפקציוניזם שלי או על הנטייה לנתח כל דבר למוות, או על הצורך שלי להסביר דברים ללא הרף, אם המספרים הבולטים אצלי הם מספרי 1 ו-9? ומדוע אכעס על הסובבים אותי אם הם ביקורתיים (4), או פזיזים (3) או תופסים מרחק (5)? אין כאן שום דבר נגדי, ושום דבר מקרי. זו מי שאני, אלה מי שהם. השינויים יקרו בקצוות, אבל ציפייה למטמורפוזה סוחפת היא חסרת טעם.
שנית, דרך הסתכלות על הפסגות, האתגרים והשנים האישיות, אפשר לראות איך המציאות שלנו היא לא מקרית, אלא תהליך כמעט מוזמן מראש. כשאנחנו בשנה אישית מספר 1 (או לפניה – בשנה אישית מספר 9) נרגיש צורך לעשות שינויים. בשנה 4 נבחן את עצמנו לעומק, ובשנה אישית 5 נרגיש קוצים בתחת. הפסגות שלנו מביאות לנו הזדמנויות חדשות ומגבלות חדשות – תלוי במספרים שלהן. בפסגה 6 נרגיש צורך להקים משפחה או לפרק אותה, ונלמד משהו חדש על המרקם הרגיש של יחסים; בפסגה 7 – ניזקק לטיפול או נטפל באחרים, ונלמד משהו חדש על קושי ועל חמלה. בפסגה 1 נרצה לנהל או לקבל יותר עצמאות, ונלמד משהו חדש על גבולות ההיגיון, על היררכיה, על חופש או בדידות. כמו במסלול מתוכנן אנחנו עוברים בפסגות שלנו, מבינים בכל פעם משהו חדש על עצמנו ועל העולם. ואם לא בשביל זה באנו, אני לא יודעת בשביל מה כן.
(איך יודעים מה המסלול שמחושב לכם? ייעוץ נומרולוגי ייתן את התשובה).

ולסיום, תזכורת: אנחנו נמצאים בכל רגע ורגע בנקודת האפס, מתחילים מחדש בכל רגע ורגע. השיר מוקדש לא' וא' האהובות, שממש עכשיו עסוקות בלהמציא את עצמן מחדש, ולמ' שקרועה על ד' (ובקליפ הזה מבינים שהיא צודקת)