מצב המתנה

כשמאטים את הקצב, מגלים דברים נפלאים

אני בהאטה.

מאטה בעבודה. מאטה בבית. מאטה כתיבה. מאטה תכניות, שלא לומר: עוצרת אותן בינתיים. להתבוננות. לשקילה מחדש. מעבירה למצב המתנה.
אני באמצע אירוע בריאותי מבאס (לכל המודאגים: זה לא סוף העולם, אבל משהו שדורש טיפול, ולא כזה שנגמר בשבוע-שבועיים. אדווח לכשיסתיים). וכמו שנכון לעשות בכל פעם שהדרך נהיית משובשת ולא נוחה לנהיגה, אני מבינה: זה הרגע לנסוע לאט.
***
והקטע הוא שדווקא כשאני מאטה אני פתאום מבינה המון דברים שלא הבנתי קודם; שלא ידעתי אפילו שאני רודפת אחרי קצה כנפם, עד שפתאום הם מונחים לי על כף היד, שב-תנוח-אל תירא. הנה כמה מהדברים שראיתי לאחרונה. כן, זה אוסף בלתי מסכם בהחלט. ובכל זאת, לשירות ציבור המתעניינות.

• שהגוף מפטפט בלי הרף כשרק מקשיבים לו.

כשאת מאטה, מתברר, הגוף שלך מתחיל לדבר. מה זה מתחיל לדבר? לא סותם את הפה. פתאום הוא יודע מה הוא רוצה לאכול (טבעוני, חוץ מגבינה צפתית אחת לכמה ימים וחלב בקפה של הבוקר). פתאום הוא יודע לדווח כשהוא רעב, סתם רעב, ולא רק כשהוא חייב! לאכול! עכשיו!. פתאום הוא מודיע שהוא עייף טיפה. לא מותש. עייף. סתם עייף. פתאום הוא שם לב כשכואב לו, ולא רק כשמגרד לו בלי הרף. אני משתדלת לענות לו: לפעמים נענית לבקשה, לפעמים במילים, לפעמים במגע מנחם. הוא, מצידו, מרגיש ממש טוב.

• שנורא כייף לנוח.

יותר מפעם אחת כתבתי כאן על כמה אני לא יודעת לנוח. אבל גדולתם של ענייני בריאות – אפילו כשאת מרגישה מצוין – הוא שהם דוחקים הצידה כל דבר אחר. והתוצאה היא שלראשונה בחיי אני מרשה לעצמי לנוח למרות שאני מרגישה טוב. לנוח – והרבה, בשפע, לא בקמצנות מדודת שעון. אני ישנה מספיק, אני מתבטלת להנאתי, אני עובדת בדיוק כמה שנעים לי ולא יותר מזה, אני מרשה לעצמי להגיד לא למטלות, כולל כאלו שמעולם לא העליתי על דעתי שאוכל להרשות לעצמי לסרב להן (ציטוט מהערב: ילד: "אוף אמא, את פשוט לא מפסיקה להפיל עלינו דברים!". אמא: "אני לא מפילה, אני פשוט שומטת".) הקטע הוא שלמרות הטענות והירידה בתנאי השירות בבית, האמת היא שאני יותר נחמדה עכשיו. יותר נחמדה לעצמי, יותר נחמדה לאחרים, יותר רגועה מתמיד, ובעיקר צריכה ממש מעט קפה. לא ייאמן.

• שהחיים הם עניין סובייקטיבי (תודו שגיליתי את אמריקה).

אבל, באמת, אני מבינה שוב ושוב שגם אם עקרונית לפי הספר הייתי אמורה עכשיו להיות מוטרדת / דואגת / מעורערת, אני מוצאת את עצמי נהנית ושלווה כמו שמזמן לא הייתי. אני נחה המון. קוראת המון (תודה לאל ולרוברט על סדרת "כישור הזמן". אין, אין על "הכוח האחד" ועל הנשים שמתעלות אותו. תטא הילינג במיטבו). מתרגשת לקבל טונות של איכפתיות שאני לא בטוחה שמגיעות לי (אבל שיהיה. אם אפשר ליהנות אז נהנים). פתאום אני מרגישה בפשטות שאין קשר בין המצב החיצוני, ה"אובייקטיבי", לבין המצב הפנימי, ה"סובייקטיבי". אני יכולה להיות בפסגתו של הישג גדול ולהרגיש מתוחה ומעורערת, ואני יכולה להיות בתוך אירוע בריאותי ולהרגיש שלווה ושמחה. אלוהים, כמה אנרגיה בזבזתי כל השנים בניסיון לטפלל את המציאות החיצונית, במקום פשוט להירגע.

• שאני מסוגלת לא לדאוג.

שנים אני מטיפה לסביבותיי שדאגה לא מועילה. שנים שאני דואגת בכל זאת ללא הועיל. ופתאום עכשיו גיליתי בגוף את מה שהבנתי שנים בשכל: דאגה היא בחירה. אפשר לבחור לדאוג ואפשר לבחור לא לדאוג. אני בוחרת לא לדאוג. המוטו החדש שלי הוא: לעשות מה שאפשר, להרפות מכל השאר.
כי דאגה, כך אני מבינה, היא ההתעקשות לא להרפות ממה שאי אפשר להשפיע עליו. ברוח המוטו החדש שלי, אני מעדיפה שלא. בכל פעם שמתעוררת בי דאגה, אני שואלת את עצמי: האם אני יכולה לעשות משהו בעניין? אם התשובה היא "כן", אני עושה. אם התשובה היא "לא", אני מרפה ועוברת לחשוב על משהו נעים יותר. פשוט ככה. כשהדאגה קשורה לבריאות, זה אפילו יותר מזה: עצם ההתעקשות שלי לחשוב על משהו אחר עוזרת לי להרגיש טוב, והרגשה טובה מחזקת את הגוף שלי להתמודד עם כל דבר שיבוא. כך שדווקא כשאני מרפה, אני עושה משהו אקטיבי לשיפור המצב.

• שלימוד מדיטציה זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת לעצמנו.

הו, אלה טובה, איזו מתנה זו. מפתח לשלווה, והוא נמצא אצלי ביד. זמין. תודה לך, עצמי, שהרגשת והתעקשת ללמוד. אם יש המלצה אחת חמה שאני יכולה להציע, היא זו: תרגלו מדיטציה. אפילו עשר דקות כל יום. רק בשביל להרגיל את הגוף להירגע, להרגיל את ההתנגדות להתפוגג, להרגיל את עצמנו לשלוט במחשבות במקום שהן ישלטו בכם.

נ.ב. 1: ואם אתם במקרה מתמודדים כרגע עם מצב מלחיץ או מדאיג, אשמח לעזור. דרך תטא הילינג ודרך פירוק של הבעיה לגורמים בגודל שניתן להתמודד איתו. לרשותכם.

נ.ב. 2: שיר. מוקדש לחברות הנפלאות שלי שאין כמוהן בעולם, ול-ד', שהולך ואוסף את מה שאני שומטת. תודה.