מתַרגֶלֶת, עולה

איך קיבלתי שיעור בבודהיזם בתחנת שירות של פלאפון

אז השבוע מצאתי את עצמי מבלה שעתיים בלתי צפויות בתחנת השירות של פלאפון בראשון לציון. חשבתי שאני באה, מעבירים לי מספרים ממכשיר למכשיר ואני הולכת. ובכן, טעיתי. ביג טיים. נשארתי, ונשארתי, וחיכיתי, ונשארתי.
מכיוון שלא יוצא לי לבלות במקומות כאלה, כבר שכחתי עד כמה הם רעילים: הלקוחות שצועקים כי הם מרגישים שמרמים אותם (ואולי בצדק). המוכרנים שכבר נמאס להם שצועקים עליהם. הרעש. העצבים של הממתינים בתורים הבלתי סבירים. המפקחים שהולכים בין המוכרנים כדי לעזור להם לצעוק בחזרה על הלקוחות, במקום לאייש עוד עמדה.
וכשישבתי שם, מצאתי את עצמי משננת לעצמי שוב ושוב את אותה מנטרה: "את תהיי נחמדה. את תהיי אדיבה. את תהיי סבלנית".
זה לא היה קל. הצלחתי להיות אדיבה, פחות הצלחתי להיות סבלנית. אבל כן הבנתי משהו משמעותי: מצבים רעילים הם הזדמנות מצוינת לתרגל בודהיזם.

הבעיה מתחילה בחיים

הכי קל לתרגל בודהיזם כשאת בריטריט. את מוקפת באנשים טובים, שרוצים להיות טובים יותר. האוכל שלך (טבעוני!!! היפ היפ הוריי!) מוגש לך באדיבות. יש לך שפע זמן למדיטציה. קלי קלות.
הבעיה מתחילה כשאת הולכת עם כל הגישות הנאצלות האלו – שמזמן הבנת שאת רוצה שהן יהיו הכיוון שלך בחיים – לחיים עצמם. כשמישהו חותך אותך באלימות בכביש. כשהמוכרת מתעלמת ממך בחריצות. כשבן הזוג שלך רותח עלייך. כשאת מוצאת את עצמך מחכה שעתיים שלמות כדי לחכות לפעולה שלוקחת עשר דקות גג.
ברגעים האלה הבודהיזם נראה בלתי רלוונטי בעליל: את צריכה להגיב! לתפוס מקום! לא לצאת פראיירית! לעשות משהו! לדבר עם מישהו! לא רואים אותך! לא שומעים אותך! את יודעת בכל ליבך ונפשך שזה לא בסדר. מה יעזור לך לראות את הצד השני, לזכור שגם המוכרת / הנהג העצבני / בעלך רק רוצה להיות מאושר ולהימנע מסבל. הרי ברגע זה את עצמך חווה סבל. והסבל שלך – ובכן, הכי קרוב לליבך.

התרגול האמיתי הוא בחיים

ואז אני נזכרת במה שאמרה הנזירה טאנזין פאלמו ברטריט המופלא שלה ביחיעם לפני שנתיים: התרגול האמיתי לא מתרחש על כרית במדיטציה. התרגול האמיתי הוא בחיים: ברחוב, בבית, במקום העבודה.
ועוד היא אמרה, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לאנשים שמרגיזים אותנו. כי אחרת איך נדע שאנחנו צריכים תרגול? ואיך נתרגל בלי טריגרים שיעירו את הכעס שלנו, וילמדו אותנו לשלוט בו?
ואני מנסה לזכור את זה: בסניף פלאפון בראשון לציון, בתור לצ'ק אין בבן גוריון (שמתם לב שרק אצלנו בארץ עומדים בתור לרוחב?), ברכבת מול ההיא שמפרטת את שלל מחלותיה בקולי קולות בטלפון, דווקא בקרון השקט.
אני מנסה להזכיר לעצמי שדווקא בסיטואציות האלו אני רואה בדיוק איפה אני נמצאת: האם דברים עדיין מעצבנים אותי כמו פעם? האם אני יוצאת מדעתי, או שזה מצחיק אותי? האם אני יותר סבלנית? יותר אמפתית? יותר רואה את האחר? או שאני עדיין עסוקה ברצונות ובצרכים שלי (אני הכי ממהרת! אני הייתי פה קודם! אני שילמתי כרטיס לקרון שמור! באיזו זכות אנשים מפריעים לי לממש את הצרכים והרצונות המוצדקים להפליא שלי?)

משהו קורה מייד

וכשאני מצליחה להיזכר בזמן אמת בכך שכל מצב רעיל הוא הזדמנות לבחינה עצמית או לתרגול, משהו קורה מייד. אני נרגעת. הגוף שלי מתרפה. ולא בגלל שאני מצליחה מייד לראות את הצרכים והרצונות של האחרים: אני עדיין שקועה בשלי, למרבה הצער. אבל לפתע יש לאירוע משמעות. במקום להיות רוע סתמי, בלתי אישי, שאני רק מפסידה ממנו – הוא נהיה הזדמנות לגדול. לשכלל כישורים. לפתוח את הראש. לראות, לראות, לראות.
ורגע אחרי שהפניתי את המבט, אני יכולה לראות. לראות את הכאבים של ההיא ברכבת (היא לא ידעה בכלל שמדובר בקרון שקט). את הלחץ של הנהג ההוא (אין מצב שהוא לא היה בלחץ, אם הוא ככה סיכן חיים). את העייפות של המוכרן בפלאפון, שמשרת עוד ועוד אנשים כועסים, ותוך כדי זה צריך להוכיח תוצאות לבוסים שלו. את הלקוחה שכרגע צעקה עליו, כי היא יום שלם מבזבזת בסניף וכואבות לה הרגליים, בגילה.

ברוכות הבאות, פרופורציות

וכשאני רואה את זה – באמת מצליחה לראות את זה – קורה דבר נפלא פתאום: נהיות לי פרופורציות. הכאבים שלי פחות כואבים. הלחץ שלי פחות מלחיץ. הפחד שלי פחות מפחיד. כי כשאני נהיית פחות שקועה בעצמי, אני פחות ממוקדת בכאב שלי. ואז, פחות כואב לי.
וזה גורם לי לחשוב על האמת הבסיסית בבודהיזם – שאני נוטה לשכוח ביומיום: לימדו אותנו שהמפתח לאושר הוא להשיג את מה שאנחנו רוצים, להתגבר על מכשולים, להדוף את הסבל. אבל המפתח הוא כל כך אחר: הוא לרצות פחות. להתגבר פחות. להדוף פחות.
ולקבל יותר.
לוותר יותר.
לא מתוך הנמכה עצמית: מתוך התחשבות.
לא כי אני לא חשובה: כי אני לא הכי חשובה.
אני חשובה בדיוק כמו כל אחד אחר.
וגם אם לפעמים זה ממשיך לכאוב, זה כואב פחות.

הרבה פחות.

נ.ב. 1: ואם יש לכם גורם סבל בחיים – יחסים עם ילד, בן זוג, קולגה בעבודה – כמו קוץ מכאיב שתקוע בבשר הרך של הרגשות – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. כי לא טוב להמשיך לסבול.

נ.ב. 2: תזכורת לעצמי: בכל פעם שאני מצליחה לזכור את האמת, אני נהיית קצת פחות שבורה, קצת יותר שלמה. (השיר מוקדש ליעל שלו, המורה הנפלאה שלי לבודהיזם)