ניצוּל: הסיפור האמיתי

פוסט ובו ידובר: על ההגדרה האמיתית של ניצול, על איך להימלט מהמלכודת שלו, ועל נומרולוגיה

לפני המון-המון שנים הייתי בת 18, ובדיוק הגיעו הבגרויות. הייתי לחוצה, ולא רק מפני שהייתי חנונית, חרשנית ולחצנית (הייתי, וזה לא העניין), אלא גם מפני שבקיבוץ שבו גדלתי התחילו ללמוד לכל הבגרויות (אם בכלל) בשליש האחרון של כתה י"ב.  מזל שבדיוק באותו זמן התחילה להתקרב אלי נערה אחת מהכיתה שלי, שהייתה בדיוק ההיפך ממני: היא הייתה קולית (אז עוד קראו לזה "גזעית", אני חושבת), מגניבה ולא שמה על לימודים. הבגרויות זימנו לנו שעות רבות של צחוקים ורכינה משותפת מעל המחברות (שלי), ומה מאד שמחתי כשהצלחתי לעזור לה להתגבר על הפערים.
ואז נגמרו הבגרויות. וגם החברות שלנו. היא נפנפה אותי פה, נפנפה אותי שם, ועד מהרה הכל תם. בטיול הכיתתי שעשינו אחרי חודש, כל מה שראיתי ממנה היה הבהוב של כתף קרה.
אני לא גאה בכך שאחרי כל כך הרבה שנים אני עוד זוכרת כל-כך חזק את הסיפור הזה. עם כל העבודה הפנימית כבר הייתי אמורה להשאיר אותו מזמן מאחוריי. אבל אני חושבת שאני זוכרת אותו חזק כל-כך, מפני שזו הפעם הראשונה שבה הרגשתי מנוצלת.

איפה אני מנוצלת, איפה אני מנצלת

נזכרתי בסיפור הזה כי בימים האחרונים עלה וצף בסביבה שלי המושג "ניצול". זה התחיל מאשה אחת שסיפרה שאחיה הצעיר מנצל את אמא שלה, ולאם לא נשארים משאבים לתת לאחים האחרים. זה המשיך באחרת שסיפרה שהיא מרגישה שמנצלים את התמימות שלה; ובאיש שסיפר שילדיו מנצלים אותו; לוקחים ממנו כסף ואנרגיה ולא מחזירים אהבה. כשדייג הבית הזהיר אותי בתוקף מאנשים שיודעים רק לקחת אבל לא לתת, הבנתי שצריך לעשות עבודה: כבר מזמן אני יודעת שאם אני רואה משהו בחוץ, הוא קיים גם בפנים אצלי. ואם המושג "ניצול" חוזר בסביבה שלי, חובה עלי לבדוק איפה אני מנוצלת, וגם – איפה אני מנצלת.
הבעיה היא שהמושג הזה חמקמק כל כך: מעצם טיבו, ניצול מדבר על הטעייה. על כך שמסרנו משהו (כסף, רכוש, מידע, אנרגיה) שאולי לא רצינו למסור, ואולי לא היינו מוסרים אם היינו מבינים את הדברים לאשורם. על כך שנלקח מאיתנו משהו בלי שהבנו שזה מה שקורה. יותר מזה: ניצול מדבר על כך שגם אם חלק אחד בנו הבין (נגיד, השכל), הרי שחלק שני (הלב, הרגשות, מערכת הגבולות) לא הצליח להפנים, ונתן מעבר למה שרצינו לתת. הרי אם אנחנו נותנים בלב שלם ובאהבה, לעולם לא נרגיש מנוצלים, אלא נדיבים. ומתי אנחנו נותנים יותר ממה שרצינו לתת? בדרך כלל, מול אנשים שאיכפת לנו מהם. עם כאלה שאנחנו לא רוצים בכלל לחשוב שהם מנצלים אותנו. מסובך, הא?

הגדרת הבורא לניצול

למרבה המזל, באותו יום שבו החלטתי שיש להקדיש לעניין מחשבה מעמיקה, ערכתי טיפול תטא-הילינג לחברתי ש'. וכך, ביוצאי ממנה בלב פתוח ושמח (השפעת לוואי מובהקת של התטא) נזכרתי פתאום, שבמקום לייגע את מוחי, אני יכולה פשוט להיכנס למצב תטא, ולהוריד לעצמי את הגדרת הבורא לניצול (כן, בדיוק כמו שמורידים תוכנה במחשב, אפשר "להוריד" מידע מתודעת העל המכונה בתטא הילינג "הבורא". הסברים נוספים כאן). נכנסתי, הורדתי, ומאוחר יותר, בעת שטיפת הכלים, בעודי מרגישה בעצמי קצת מנוצלת ("איך ייתכן שלא מתחלקים איתי בנטל? למה תמיד אני?") החלטתי לבדוק מה ירד. "מה זה ניצול"? שאלתי את עצמי בין צלחת לסיר, מצפה לתשובה על חוסר איזון בין נתינה לקבלה, או על חוסר בגבולות, או על פערי ידע. אבל התשובה זהרה מול עיני, מבהיקה בפשטותה ובתבונתה: ניצול = התייחסות לאדם כאל משאב.
מה זה אומר, בעצם? זה אומר שבמקום להתייחס לאדם כשלמות, אנחנו מתייחסים אליו כאל מקור לסיפוק הצרכים שלנו. זה יכול להיות צורך במין (גבר מנצל אישה. לפעמים גם אשה מנצלת גבר). זה יכול להיות צורך בידע (כמו שעשתה חברתי דאז), או צורך במשאבים אחרים – כמו כסף, זמן, כוח, ואפילו אהבה. בקיצור, כשאנחנו מתייחסים לאותו אדם, אנחנו עסוקים במה אנחנו יכולים להשיג ממנו, ולא במי הוא ובמה אנחנו יכולים לתת לו.

חשבון פתוח

אלא שמכאן לקחו אותי התובנות הלאה הלאה, ונערמו על השיש עם הקערות הנקיות. כי אם ניצול הוא הסתכלות על האדם כמקור למשאבים, הרי שבכל פעם שאנחנו עסוקים ב"מה אתה נותן" לעומת "מה אני נותנת", מדובר בראייה נצלנית. במילים אחרות, בכל פעם שאנחנו מתחשבנים ביחסים, אנחנו מתייחסים הן אל האדם השני והן אל עצמנו כאל מקור למשאבים זה לזה. התחשבנות היא נצלנות. ומכאן בכל פעם שקיטרתי על כמה אני נותנת לעומת כמה אני מקבלת, נהייתי נצלנית. וואו. בכלל לא ידעתי את זה על עצמי.

מה שאני לא מקבלת

אבל זה עוד לא הכל: אם ניצול הוא התייחסות לאדם כאל מקור למשאבים, הרי שבכל פעם שאני עסוקה ב"מה אני צריכה ממך", וב"מה אני לא מקבלת ממך", הראייה שלי היא נצלנית. שהרי אינני מסתכלת עליך בתור אדם, אלא עליך כעל מקור למשאבים. קולטים? זה כמעט בלתי יאומן: הרי מתודות אינספור של טיפול  ואימון זוגי מבוססות על בירור צרכים ושיפור תקשורת כדי שנוכל לבטא את הצרכים שלנו, כך שבן הזוג יוכל למלא אותם ביתר הצלחה. כלומר, תכל'ס, איך נוכל להיות נצלנים יעילים יותר זה של זה. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על שיחות אינטימיות בין חברות, שבהן הן שופכות את הלב: "אי אפשר כבר עם זה שהוא מרוויח כל כך מעט". "הוא לא נותן לי מספיק אהבה". "הוא לא מספק אותי ברמה האינטלקטואלית" (הייתי יורדת נמוך יותר, אבל הבנו את הפרינציפ). הא! נצלנות בגיבוי חברות. וכמה נישואים נגמרו על הרקע הזה, של "אתה לא נותן לי את מה שאני צריכה, ועכשיו אלך למצוא לי מישהו שנותן יותר"? אלוהים אדירים: חשבנו שאנחנו מדברים על יחסי אהבה, ובסוף מה נותר מול העיניים? נצלנות.

כשהלב שותק

ובדיוק כשהתחלתי לגלגל בראש, מופתעת ונדהמת, את כל אלה, הגיע אל המייל שלי הקלטת הדרכה מופלאה של המורה שלי לתטא הילינג, ניצה מזר-יניב. וההדרכה, הפלא ופלא, עסקה בשאלה מה קורה כשמשתיקים את הרגשות, ופועלים רק מהראש, מהשכל, מהמיינד. ובכן, מה שקורה הוא זה: מופיעים אינטרסים, "תן וקח", והסתכלות על האדם כמשאב. "כשאנחנו אוהבים אדם אחר מהלב", הסבירה מזר-יניב, "אין לנו צורך להסביר למה אנחנו אוהבים אותו: אנחנו פשוט יודעים. זה כך, למשל, במה שאנחנו חשים כלפי ילדינו. אנחנו אוהבים אותם גם כשהם לחלוטין לא מושלמים, וגם כשהם לא עונים על הצרכים והרצונות שלנו. אבל מה קורה כשמגיל צעיר מלמדים אותנו להזיז את הרגשות הצידה, כי הם רק מקלקלים את ההיגיון? או-אז, נעלמת אותה ידיעה פנימית, ועלינו להסביר לעצמנו למה בחרנו לנהל קשר עם האדם הזה במקום עם האדם ההוא. זה הרגע בו מופיעות ההשוואה והתחרותיות ('הוא מרוויח יותר טוב', 'היא יפה יותר מאחרים'), השאלה מה האינטרס שלנו ומה ייצא לנו מזה ('הוא ייתן לי חיים טובים', 'היא תהיה אמא מצוינת') וההתחשבנות ('זה לא פייר שאני נותנת כל כך הרבה והוא כל כך מעט'; 'היחסים האלה לא שווים את ההשקעה שלי, אלך להשקיע במישהו שגם יחזיר')."

אנטי-דוט לניצול

וכששמעתי את כל זה הבנתי לפתע גם מה התרופה לניצול: קוראים לה אהבה. כשאנחנו אוהבים מישהו מהלב, וכשאנחנו משתפים את הלב בהתרחשות בינינו, לעולם לא נוכל להסתכל עליו כעל משאב. כשאנחנו פועלים מתוך הלב, אנחנו מוכנים לסלוח, ומפסיקים להתחשבן. כשאנחנו פועלים מהלב, אנחנו מוכנים לקבל אצל חברה או אצל בן הזוג תקופות ארוכות שבהן הוא נותן הרבה פחות מאיתנו, פשוט כי זו תקופה פחות טובה, או אפילו כל החיים – כי זה מי שהוא וזה מה שהוא יכול. זו הסיבה שאנחנו מוכנים לתת לילדינו מבלי לצפות מהם בחזרה: לא בגלל שהם קטנים, אלא בגלל שאנחנו אוהבים אותם מכל הלב.
כשנתייחס כך, לעולם לא נהפוך לאנשים מנצלים, ולא משנה כמה נבקש וכמה ניקח. יותר מזה: כשנפעל מתוך לב פתוח, נרגיש היטב מתי אנחנו מבקשים או לוקחים יותר מדי, כי נראה את האדם שמולנו ולא רק את הצורך הדוחק שלנו.

איך למנוע מאחרים לנצל אותנו

"אוקיי", אני שומעת פה ושם מרחוק קולות מפקפקים. "ככה לא נהפוך למנצלים. אבל איך נדאג לזה שלא ינצלו אותנו?"
ובכן, כלל ראשון, שנשלף הישר מהמרתף של הסבים בפולניה (שם התחבא היטב בין הרגל הקרושה לבקבוקי הי"ש), הוא זה: עדיף להתרחק מאנשים שמתייחסים אלינו כאל משאב. זה בסדר לנהל איתם יחסי עבודה או מסחר, שלא אמור להיות בהם רגש; אבל ביחסי חברות או אהבה? ובכן, לא. וכן, אנחנו יודעים בתוכנו מי מתייחס אלינו ככה ומי לא, וגם אם יגידו לנו אחרת, אנחנו נדע אם נשאל את עצמנו בכנות. אולי זה יכאב, אבל כשהרגשות מעורבים, ככה זה, וזה בסדר.
הכלל השני הוא זה: בקשרים הקיימים שלנו, יש לסרב לנהל יחסי תן וקח. זה לא רלוונטי, וזה – כמו שאומרים בחוגי המגדר – לא יותר מהחפצה. המשמעות של הכלל הזה היא להפסיק לספור, ולהפסיק להתחשבן, להפסיק לבדוק מה יוצא לנו מזה, מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים. חוזרת שנית: זה לא רלוונטי. במערכות היחסים שלנו יש רק שאלה אחת שרלוונטית באמת: האם אנחנו עדיין אוהבים את האדם הזה? (לא בהכרח מדובר באהבה רומנטית, כמובן). האם איכפת לנו ממנו? אם כן, כל מה שעלינו לעשות זה לתת מכל הלב, ולקבל מכל הלב. ואת השכל נשאיר למקומות אחרים.

ומשהו על נומרולוגיה:

חלק ניכר מאלה שבאים לייעוץ נומרולוגי באים בגלל הזוגיות או חוסר הזוגיות שלהם (רוב החלק האחר בא כדי לשאול מה הוא אמור לעשות בחיים ומה הייעוד שלו – שתי שאלות שלגביהן לנומרולוגיה יש תשובות לא רעות בכלל). ובאמת, אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בקליניקה הוא "הוא בסדר גמור, יש לנו חיים לא רעים ביחד, יש לנו ילדים. אבל הוא לא עונה על הצרכים שלי."
אוקיי, אז יכול להיות שלפי הפוסט הזה מדובר באמירה נצלנית. אבל אי אפשר להתעלם מהמצוקה האמיתית שמסתתרת מאחורי המשפט הזה: בזוגיות אנחנו משחזרים לא פעם יחסי ילדים-הורים, וחוזרים להיות ילדים נזקקים, ולא רק הורים מעניקים.
לפעמים האבחון הזוגי שאני עורכת מראה שאכן, בן הזוג לא עונה על הצרכים. אין לו יכולת כזו אפילו. אבל אם אני רוצה לעשות את תפקידי נאמנה (ואני רוצה עד מאד), תפקידי לא נגמר בזה. להיפך: תפקידי להראות את מכלול התכונות של בן הזוג, כך שמי שיושב מולי ייזכר באדם שבו הוא התאהב, על כל-כוליותו. ייזכר איך זה היה לחוות אותו בלי המשקפיים הצרות של הצרכים והרצונות. ואז, בא החלק הטריקי באמת: להראות למי שיושב מולי איך הוא יכול למלא את צרכיו בעצמו. וכן, בסופו של דבר, כולנו יכולים. ואז, הו, אז, כשאנחנו לא חצויים בין החלק הנזקק לחלק המעניק, אנחנו יכולים לאהוב בלב שלם.

וככה זה מרגיש כשאוהבים אותך בלב שלם