כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ניתוח לב פתוח

מסוכן להסתובב בעולם עם לב פתוח. עוד יותר מסוכן להסתובב עם לב סגור

שנים נזהרתי על הלב שלי.
היו לי את כל הסיבות – ידעתי שהלב שלי הוא כמו הילדים האלה, השובבים, שלא יודעים להיזהר בעצמם: הוא נוטה להתלהב נורא מהר. להתמסר נורא מהר. להפסיק לנשום מרוב התרגשות או לחץ. לפעום מהר מדי, חזק מדי, באופן בלתי מבוקר. להיכוות במהירות שיא, מכל להבה מזדמנת שבקושי עברה בסביבה. להצטלק לתמיד.
אז כמו מבוגר אחראי, שמרתי על הלב שלי. הקמתי הגנות וחומות והעמדתי עליהן שומרים: זהירות. איפוק. מידתיות. הרחקתי אנשים שאהבתי, רק מחשש שהם לא יאהבו אותי בחזרה כמו שאני רוצה. מיננתי את הקשרים כדי לא להיקשר. ניסיתי לא לחלום, כדי לא להתעורר בבוקר עצובה.
זה לא עזר במיוחד –  הלב שלי מצא דרכים להתחמק. ולהיפגע. שוב ושוב. חוזר אלי עם זנב בין הרגליים ושריטות, מחכה לנחמה שלא ידעתי לתת לו. ובכל זאת, לא יכולתי לוותר על החומות, מפחד שיום אחד הוא יחזור פצוע מדי. ולא שמתי לב שהוא מטיח את עצמו כנגדן, פוצע את עצמו מרוב רצון לקשר, לאינטימיות חשופה, להתמזגות.

שלוש קומות סגורות

אבל לאחרונה אני רואה מה הן עשו לי, ההגנות האלה. רואה דרך טיפולי התטא הילינג, שאליהם מגיעים, תודה לאל, אנשים בצלמי ובדמותי: הגיוניים. מלאי שליטה ואחריות. לא מוכנים להרפות. לא מוכנים להרפות מהניסיון להרפות. חזקים ויציבים מבחוץ, רכים עד כאב מבפנים, חקרנים, מלאי רצון, מחפשי דרך.
ומה שאני רואה זו כמעט תמיד אותה תמונה (למי שלא מכיר תטא הילינג: בתחילת הטיפול המטפל עורך סריקה אינטואיטיבית, שבה הוא מקבל תמונה – ממש בצבעים וצורות – של מה שמתרחש אצל המטופל. כן, אני יודעת שזה הזוי. ובכל זאת).
והתמונה נראית לרוב כך: הראש מלא מחשבות, לעיתים מסתובבות ב"לופ" אינסופי, זנב מחשבה אחוז בפיה של מחשבה שנייה וחוזר חלילה, לעיתים נורות זו מול זו כמו חיצים. אזור הגרון סגור בגוש שיושב שם, לא לבלוע ולא להקיא, לא לבכות ולא לדבר באמת. ואזור הלב סגור בהגנות ושערים. שלוש קומות נפרדות, שאין קשר ביניהן, כל אחת והכאב שלה.

תחושת אין מוצא

מי שבא עם תמונה כזו, מתלונן כמעט תמיד על תחושה שאין מוצא מהקונפליקט שהוא מצוי בו. או על חוסר יכולת לבטא את עצמו, לכעוס או לשחרר שליטה. או על אובדן הרצון או החשק או הדרך; על בדידות עמוקה שאין לה ריפוי – כל קומה סגורה והביטוי שלה.
כי כשאין מעבר אל הלב, למחשבות אין מוצא. הן מתפתלות בינן לבין עצמן, בקונפליקט אינסופי במקום לזרום מטה, לשלב כוחות בין שכל לרגש, לקבל עצה טובה מבינת הלב, ולשחרר את המחשבה – שתהפוך למעשה או שתתפוגג ותיעלם.
וכשאין מעבר אל הלב, הביטוי נחסם. מרוב חשש לפתוח את הפצעים שלנו, אנחנו שותקים. וצוברים בבטן. עוד ועוד כעס, איבה, טינה, עד שהיא מתפרצת כמו דלקת, כמו מחלה.
וכשאין מעבר אל הלב, הלב נשאר בודד. בלי מבקרים, בלי חברים, בלי תנועה חופשית. כמו אסיר שמדבר אל עצמו בשקט גובר והולך, שמרגיש שאיש אינו שומע אותו, עד שהוא מטיח את עצמו בקירות הכלא רק כדי לשמוע את עצמו צועק.

אין ערובות

ואני רואה אותם – ורואה אותי: מתפתלת בלופים אינסופיים. משחררת ולוקחת בחזרה. רוצה לבטא עד הסוף ולא מעזה. פוחדת מכאב חיצוני וגורמת לעצמי כאב פנימי. חוסמת את הלב שלי במקום לפתוח ולומר: הנה אני. זה מה שיש.
ואני יודעת  – כמו שיודעים המטופלים שלי – שכדי לפתוח את החומות, אנחנו רוצים ערובות: לדעת שלא ניפול ולא ניפגע ואיש לא ינצל את הלב הפתוח שלנו, לא ישרוף אותו ולא יצלק אותו.
ואני יודעת – כמו שיודעים המטופלים שלי – שאין ערובות כאלו. כשהלב חשוף הוא חשוף. חשוף למגע ולקשר ולכאב כשהמגע יותר מדי או פחות מדי. ככה זה.
וכשאני פותחת את עצמי החוצה, אני כנראה אכאב. לפעמים יותר ולפעמים פחות.
אבל גם אפתח את האופציה לקשר אמיתי עם אלה שסביבי. קשר שקוף ובלתי נזהר. ואני יודעת שכשהלב פתוח והמעברים אליו פתוחים, גם הכאב מוצא את הדרך החוצה. מתאוורר, לא נשאר כאבן שאיש לא מעז להפוך.
ומעבר לזה, אני יודעת שאין אופציה לא לכאוב. כי כשאני סוגרת, אני אמנם חסינה מפני התקפות חיצוניות – אבל לא מפני ההתקפות של עצמי. כשאני סוגרת, אני גורמת למחשבות של עצמי לתקוף את עצמן. גורמת לגרון שלי להיסגר. אני גורמת ללב שלי בדידות ותסכול ותחושת חוסר מוצא.

עכשיו אני פותחת

אז אני פותחת. בכל פעם קצת. ונפגעת. לפעמים יותר, לפעמים פחות.
אבל כבר לא מעמידה פנים. לא החוצה ולא פנימה.
אני חופשייה לומר מה אני רוצה. גם אם זה לא יתקבל בברכה.
אני חופשייה לרצות. גם אם הרצון הזה לא יתגשם.
אני חופשייה לתת את כל מה שאני רוצה לתת, גם אם לא יתנו לי בחזרה.
אני חופשייה לאהוב. בכל כוחי. גם אם לא יאהבו אותי בחזרה.
אני חופשייה. הלב שלי חופשי.

נ.ב. כשהלב שלנו סגור, אנחנו מוצאים את עצמנו נותנים יותר מדי, מקבלים פחות מדי. ככה זה, מפני שכשהלב שלנו חושש להיפגע, הוא לא מעז לקבל מפחד לייצר תלות: הוא מוכן רק  לייצר תלות של אחרים בנו. כי כך, הוא חושב, יוכל לשמור על עצמו.
ביום חמישי הקרוב תתקיים ההרצאה החדשה שלי – "לתת מכל הלב: איך להפסיק להתכווץ מול בקשות ודרישות". בהרצאה נלמד מה גורם לנו להרגיש שלא בא לנו לתת, ומה גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבים בכל זאת; ובעיקר – נלמד כלים חדשים לנתינה מכל הלב – מלב חופשי לגמרי מפחד – ביניהם היכולת לומר לא. כל הפרטים כאן, בקישור. מוזמנים.

נ.ב. 2: שיר. מוקדש לא' היפה שאמרה לי בפשטות בשבוע שעבר: "אז ניפגע. אז מה".