כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

נערה עם אצבע בסכר

 על הקשר בין ביקורת לפחד, ואיך מפסיקים להיות הנער עם האצבע בסכר

לפני זמן מה התגלגלה שיחה באוטו המשפחתי, שבה אמר אחד המתבגרים שהוא שמע שגברים מתחתנים עם אשה שדומה לאמא שלהם. "טוב, אצלנו זה לא ממש ככה", אמרתי. "סבתא ואני מאד שונות".
"דווקא דומות", פלט הצעיר, שעוד לא למד שחיים ומוות ביד הלשון.
"דומות במה?" חקרתי.
"דומות בביקורתיות".
"אני דומה לה בביקורתיות? אבא דומה לה בביקורתיות", התרעמתי.
"את דומה לה בביקורתיות יותר מאבא", סיכמה זו שאין לה אלוהים (וכנראה גם לא תהיה לה הסעה לחברות).
שזה כמובן מראה על כך שהיא עוד לא גדלה מספיק כדי להבין בניואנסים. אֵם הדייג (להלן חמותי) היא אכן ביקורתית. יש לה מה לומר על כל דבר – החל בבישול וכלה באופן גידול הילדים. אני, לעומת זאת, פשוט רגישה מאד ואחראית מאד, ולכן מרגישה צורך לתקן את כל מה שלא עובד כראוי בסביבתי – החל מהדרך שבה המתבגרים מדברים עם חבריהם בטלפון (כמובן שאני מתקנת אותם בזמן שהם מדברים, און ליין, ולא אחרי, כשיהיה מאוחר מדי), וכלה באופן שבו הדייג מתלבש ואוכל מרק. ולא, זה לא נעים לי במיוחד. אני פשוט עושה את זה לטובתם, מתוך רצון טוב, אחריות ואיכפתיות.

למה אני פותחת את הפה

טוב, בסדר. אז אנחנו דומות. ההבדל הוא שאני מבינה יותר טוב, וגם אם לא – אני מוכנה לעשות את הטעויות שלי בעצמי, ולכן אין לי צורך בהערות שלה. הילדים שלי, להבדיל, זקוקים להגנה הרבה יותר מאסיבית מהעולם שסביבם. איך הם ילמדו להתנהל עם חברים אם אני לא אגיד להם מה ואיך ומתי? ואיך הם ילמדו להתלבש אם אני לא אעיר להם כשהם מתלבשים לא לעניין? ואיזה ציון הם יקבלו אם לא אשב להם על הראש לתקן את העבודה שהם חיפפו?
עם הדייג זה כמובן פחות קריטי, ולכן למדתי לשתוק בכל מה שקשור לסוגיות כמו התאמת צבעים (על כתמים עוד לא למדתי לסתום את הפה, אבל אני בדרך). אבל גם כאן אני נכנסת לויברציות כשנדמה לי שמתקבלת ההחלטה הלא נכונה, שתהיה לה משמעות לטווח ארוך (בעצם, גם לטווח קצר. קצרצר אפילו, כמו כשהוא מניח את הסיר על האש הלא נכונה). את הטעויות שלו אני מוכנה לתת לו לעשות כל עוד הן נוגעות רק אליו. אבל כשהן נוגעות לכולנו? עד כאן. וכך, במחיר הפיכתי לדמות נרגנת, כמעט קריקטורית, שהכל מפריע לה ויש לה מה לומר על הכל, אני פותחת את הפה ומבקרת. שונאת את עצמי, אבל מתקנת טעויות באמצע נגינה. כי מה יקרה אם לא?

ממה אני מפחדת

וכשאני כותבת את זה, אני פתאום מבינה מה יושב בבסיס הביקורת, ומה גורם לה להיות אבן נגף קיימת ועקשנית כל כך ביחסים, למרות שאנחנו שונאים לקבל אותה ואפילו לא נלהבים במיוחד לתת אותה. ומה שיושב בבסיס הוא פחד. לא תמיד מודע, אבל תמיד קיים. ולא סתם פחד, אלא פחד מתוצאה לא טובה, שתפגע בנו או במישהו שאנחנו אוהבים.
הביקורת שלנו היא כמו רמזור של רכבת: אנחנו צועקים "עצור", "תיזהר", "לא ככה עושים", ומתכוונים: "אם תמשיך כך אתה תיפגע" או אפילו "אם תמשיך כך אני אפגע". אנחנו מבקרים את הילדים על הקשרים שלהם עם החברים כשאנחנו חוששים שחבר מסוים יעשה להם לא טוב, או שהאופן שבו הם עצמם מתנהגים יגרום לדחייה שלהם. אנחנו מבקרים אותם על הלימודים כשאנחנו חוששים שאם לא – הציונים שלהם ייפגעו, היחסים שלהם עם המורים ייפגעו, ובסופו של דבר – העתיד שלהם ייפגע.
אנחנו מבקרים את בן הזוג כשהוא לא מרוויח מספיק, או לא אסרטיבי מספיק, או תוקפני מדי, או לא משלם את החשבונות בזמן, או משחק באש עם העבודה שלו – כי אנחנו חוששים שבסוף שנינו נשלם על זה מחיר. ומאותה סיבה אנחנו מבקרים אותו על מה שבינינו לבינו – כי אם אנחנו מתקשים לאהוב אותו בגלל שהוא השמין מדי או לא נחמד מספיק, ברור לנו שיהיה לזה מחיר. ואת המחיר הזה אנחנו רוצים למנוע.
והקטע עם הביקורת הוא שהיא תמיד צופה שחורות. גם אם בדיעבד הדברים ייראו לנו פחות דרסטיים, באותו רגע, הדבר שאותו אנחנו רוצים לתקן נראה לנו קריטי, חייב תיקון מיידי או שכל החיים שלנו מתפנצ'רים. וזו הסיבה שאנחנו אומרים ואומרים למרות שבא לנו, באמת בא לנו, לשתוק: החשש שיקרה משהו רע – ואנחנו לא עשינו דבר למנוע אותו. ובכך, אין הבדל ביני לבין חמותי. שתינו פוחדות מתוצאות לא רצויות, שתינו ממהרות להתריע, שתינו נעלבות כשכועסים עלינו כשהכוונות שלנו היו כל כך טובות.

איך אני יוצאת מזה

אבל כשמתברר המניע האמיתי לביקורת, פתאום כל כך ברור גם מה הפיתרון: קבלה – לאו דווקא של האדם, אלא של התוצאות. ולשם כך אני צריכה ללמוד לשאול את עצמי בכנות על התוצאות שאני צופה: "האם זה כל כך נורא?" כי כשאני מסתכלת ביושר, הדבר הכי גרוע שיקרה אם הילדים שלי לא יגישו עבודה ראויה זה שהם יילחצו, או שהציון שלהם לא יבריק, ואולי מזה הם ילמדו משהו. ואם הם יתנהגו בצורה לא חברית, הם כבר יחטפו על הראש, ואז, כשהם יגיעו לבקש ממני עצה, גם יהיו פתוחים לשמוע מה שאני אומרת. ואם הדייג ישים את הסיר על האש הגדולה, האוכל יישרף לו, והמחיר היחיד על הלימוד יהיה ארוחת ערב אחת לא משהו (הוא דווקא מבשל נהדר, אם כי נוטה לאקספרימנטאליות מופרזת) – לעומת המחיר שאנחנו משלמים עכשיו: יחסים עתירי ביקורת.
בסופו של דבר, רוב התוצאות הרעות שאנחנו כל כך חוששים מהן הן לא כל כך נוראות. הן ברות תיקון. הן יכולות להיות שיעור מצוין שיחסוך כאבי לב בהמשך. יכול להיות שהן אפילו לא יקרו. וגם אם כן, מי אמר שאני זו שאמורה להיות הנערה עם האצבע בסכר? מי שם אותי בתפקיד הזה, של המגן ומושיע ומתקן השגיאות? מי אמר שאני בכלל מוכשרת לתפקיד הזה כמו שנדמה לי? הו, צניעות. בבקשה. רק קצת.

איך אני מפסיקה לפחד משגיאות

בקיצור, אני רוצה להפסיק לפחד מהתוצאות. אני רוצה לקבל כל תוצאה, כל אפשרות שהמציאות מביאה. להיות שקטה עם ציון טוב או עם כישלון במבחן; עם ארוחת ערב משגעת או שרופה; עם הרבה או מעט כסף; עם ילדים מבסוטים או מקטרים. אני רוצה להיות שקטה מול כל אפשרות (אני רק מדמיינת לעצמי איך זה להיות בקבלה מוחלטת. פשוט אין שם פחד). ולשם כך, מה שצריך זה ביטחון. ידיעה שקטה שכל דבר מגיע אלי כדי לקדם אותי, ללמד אותי משהו, להכין לי כלים לשלב הבא. ולא רק לי, אלא גם לאנשים שאני אוהבת זה בדיוק כך: גם הם נולדו עם אוסף תכונות ונטיות מסוימות כדי לחוות חוויות מסוימות וללמוד מהן. כי כשאני בטוחה שהם בטוחים, אני יכולה לתת להם לטעות בשקט. בלי להגיד מילה. ואולי, בסוף, אפילו לגלות שאני זו שטעיתי.
אז אני עוצרת עכשיו ומורידה לי בתטא הילינג ביטחון וקבלה. מורידה לעצמי את הידיעה שהכל בסדר גם כשהכל נראה לא. את ההבנה שהעיניים שלי מוגבלות מלראות את התמיכה האינסופית שיש לי למעלה ומלמטה ומכל הצדדים (ומי שרוצה גם כזה, שיכתוב בתגובה "גם לי", ואוריד גם לו).

ומשהו על נומרולוגיה:

לפי נומרולוגיה קבלית, שני מספרים קשורים ישירות לביקורת: הראשון – מספר 1 בנומרולוגיה. מספרי 1 מתקשים לקבל ביקורת כלפיהם, כמו שקשה להם לקבל הוראות. בייעודם, אנשי 1 הם מנהיגים ומובילי דרך; ביקורת מרגישה להם כמו מקל בגלגלים. ברור להם מה מסתתר מאחוריה: הטענה שעליהם לעשות אחרת, להיות אחרת. ואילו אנשי מספר 1 עסוקים כל חייהם בשאלת הכיוון הרצוי: מה הם צריכים לעשות. מה הייעוד שלהם. מהי הדרך שעליהם לגמוע. כל הערה או ביקורת רומזת שזו לא הדרך הנכונה, ולכן מאיימת עליהם: "עוד פעם כל החיפוש הזה מחדש"? מה גם שלאנשי 1 יש אגו שברירי: נכון, הם נראים תמיד אסופים, בטוחים בעצמם, אבל מתחת למעטפת ישנן שאלות בלתי פוסקות, וכל תשובה בלתי מעודדת מפילה אותם נמוך.
המספר השני שקשור לביקורת הוא 4: אנשי מספר 4 הם אלה שרואים כל פרט, לא מחמיצים דבר, והכל מפריע להם. בייעודם אנשי 4 הם מפקחים: הם אלה שאמורים לבדוק שבפס הייצור של העולם הכל עובד כראוי. לכן, הם נוטים להרבות בביקורת – מכוונה טובה: כוונת התיקון.
מי שחי עם בן זוג שהוא 1 בנומרולוגיה או 4 בנומרולוגיה, צריך לזכור זאת: לדעת שיש לו בן זוג שנוטה להיפגע מביקורת או להעניק ממנה בשפע. אבל אם נזכור מה יושב מאחורי הביקורת יהיה לנו קל יותר להימנע ממנה (במקרה של 1, שמסור ללמידה מהשגיאות שלו איתנו או בלעדינו) או להפסיק להיפגע ממנה – במקרה של אנשי 4 שרק רוצים שהכל יעבוד כראוי.
(איך יודעים אם יש לכם 4 או 1 במפה? ייעוץ נומרולוגי יגלה לכם. ורק תזכורת: מי שקובע פגישה עד סוף ינואר, מקבל תחזית שנתית במתנה).

ולא שזה קל. הרי החלק הכי קשה הוא לשחרר, לא לקחת חלק