כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

סונטה לשמלה ולזוג מכנסיים

פוסט ובו ידובר: על התמכרות לשופינג, על שינוי פנימי וחיצוני ועל נומרולוגיה קבלית

הו, כמה אוהבת אני בגדים.
חולצות. חצאיות. פה ושם מכנסיים, אם יש להם אופי וקו מותן נחשק. ז'קטים. צעיפים. אפילו הפריטים האלה, המשונים, שהמוכרות מתעקשות לקרוא להם "עליונית". ויותר מכל – שמלות: עדינות, אך בעלות השקפה ברורה ומוצקה על החיים. נטולות שרוולים כשל חשפנית, או בעלות מחשוף קטן כשל נזירה. אוהבת אני בגדים אהבת נפש, ומוכנה ללכת אחריהם לכל מקום – מחנויות הפאר ועד אחרון השווקים. בשביל מסע קניות מלבב אני אפילו מוכנה לוותר על מנוחת צהריים, לכל הרוחות.
"תראי תראי את העיניים שלך", צחקה עלי פעם חברתי תמי בהיכנסנו אל מקדש הבגדים הבורגני המכונה "הקיריון" (ככה זה בפריפריה. הקניון של הקריות הופך לוואו רציני). "איך שאת מתקרבת לדלת, טראח – הן נדלקות".
צודקת. כמו נרקומן רגע לפני המנה, ככה אני מרגישה לפני סיבוב שופינג. תיכף תסתער עלי החוויה במלוא עוזה: בדים, צבעים, טקסטורות. אני אפילו לא חייבת לצאת משם עם שקיות. הו, לא: מספיק לי הסיבוב.
"אבל למה את לא קונה כלום?" ניסה להבין בעלי בעת שחרשנו את רחובות ברצלונה בקיץ (ליתר דיוק: הוא ישב על כוס קפה, ואני ערכתי מסביבו 'טיול כוכב', לא פוסחת על אף חנות פתוחה). "כי זה כמו ללכת למוזיאון", הסברתי לו. "אני רק צריכה להיות בתוך כל היופי הזה".
לעיתים, בחלומות הזוועה שלי, אני נזכרת בגרדרובה הקיבוצית של ילדותי: חולצה ומכנסיים חדשים בפסח (קצרים מדי. אפשר ללבוש רק עוד חודשיים). חולצה ומכנסיים חדשים בראש השנה (חמים מדי. אפשר ללבוש רק בחנוכה). צריכה יותר בגדים מזה? היכבדי ולכי לארון ה"כללי". שם תמצאי בגדים שחזרו מהמכבסה, ולבשו לפנייך טלי, יערה, ורד, נטע וחן, וחוזר חלילה. אני מתעוררת שטופת זיעה קרה, שמתייבשת רק תחת מגעה המנחם של שמלה חדשה.
"פרחה", אני רוטנת על עצמי מדי פעם. "פרחה, זה מה שאת. רק בגדים מעניינים אותך". "לא נכון", מתקוממת עצמי. "ממש לא רק בגדים. גם נעליים. וחוץ מזה, כך עושות כולן." (מכה ניצחת. אני אף פעם לא עומדת בפני עצמי כשהיא מצטטת שמות של אופרות ושאר נכסי צאן ברזל. "לא פרחה", היא רומזת בכך. "תרבותית. טוב, נו, פרחה, אבל עם בגדי מעצבים").

מי אני ומה שמי?

אבל מה יש בבגדים שמהלכים עלי כזה קסם, אני שואלת את עצמי לעיתים ברצינות, ועצמי, התרבותית ממני, כאמור, שוקעת מייד בניתוחים פרוידיאניים. "זאת החושניות של הבגדים", היא אומרת. "המקום שבו את מאפשרת לעצמך לצאת רגע מהראש השכלתני, המנתח שלך, וליהנות מהפיזיות של הדברים".
אולי. אבל אני מאמינה שהעניין אחר: זו היכולת של בגדים להפוך את מי שלובש אותם למישהו אחר. שמלה שחורה קטנה עם חגורה דקיקה, ואני (כמעט) אודרי הפבורן (טוב, השיער המלבין מפריע ללוק. למען האמת, גם הפרצוף זורק למקום אחר. והגוף. אבל החגורה, כאמור, מצוינת). ג'ינס וחולצה ירוקה מנוקדת (חנות עלומת שם בברצלונה, 4 יורו, גזרה מצוינת לחלוטין), ואני הקולית שאף פעם לא הייתי. שמלה סגולה עם טריק מ"העין השלישית", ו… הופ! אני נערה עליזה וקלילה, ושלוש לידות נעלמו כלא היו.
זה קסם הבגדים: היכולת שלהם להוציא מאיתנו את האנשים שאפילו לא ידענו שמסתתרים שם. אלה שאנחנו בדרך כלל לא נותנים להם מקום. אם המסע הרוחני לשינוי תמיד איטי ורצוף מהמורות, הרי שהשינוי הפיזי, שבא לידי ביטוי בבגדים, מיידי כגיהוץ כרטיס אשראי (לא מאמינים? תסתכלו שוב על כל לובשי השרוואלים הלבנים שסביבכם).
אבל אז קורה הקסם הגדול באמת: הרגע שבו השינוי מחלחל מהחוץ פנימה. תעיד על כך כל מי שלבשה שמלת חלומות, והרגישה שהנה הנה, היא באמת יפה. ככה בוודאי הרגישה סינדרלה כשדרכה בצעד זהיר באולם, וגילתה שהיא – טדאאם! נסיכה.

מהחוץ פנימה

אבל למה להיעצר פה, ולא לקחת את אפקט סינדרלה צעד אחד (בנעל זכוכית, כמובן) קדימה? הרי על האפקט הזה מבוססת כל הפסיכולוגיה ההתנהגותית, שלא להזכיר מתודות אימון מגוונות. הרעיון פשוט: שינוי חיצוני יכול להביא לשינוי פנימי. עצם ההתכווננות, התרגול והעשייה גורמים לשינוי בחשיבה. ואם ככה, למה להסתפק בבגדים? הרי באותה מידה, אם "נלבש" על עצמנו את התנהגות או עשייה מסוימת, התחושה תחלחל פנימה. כשאנחנו רוצים להיות טובים יותר, כל מה שצריך זה לומר מילה טובה או לעשות מעשה טוב. אחד, לא יותר. כשאנחנו רוצים להיות מדויקים יותר, מספיק לדייק לפגישה אחת. כשאנחנו רוצים יחסים אוהבים יותר, אפשר להתנהג כאילו כבר היו לנו כאלה (כן, להתחפש לבני זוג אוהבים. כמו כשלובשים שמלה מגונדרת). והנה, כבר הפכנו לאדם אחר – ולו לרגע אחד. ככל שהרגעים ירבו, יהיה לנו קל יותר להכיר את עצמנו ככאלה, ויהיה לנו קל יותר להיות בדיוק מי שרצינו להיות. רגע, מי פה זלזל בשרוואלים לבנים?

(המשך… בפוסט הבא)