כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

סלח לי, עצמי, כי חטאתי

פוסט ובו ידובר: על חטאים, על טעויות בניווט ועל נומרולוגיה קבלית

לא פעם ולא פעמיים – יסלחו לי יצחק קדמן ובעלי – אני צועקת על הילדים בקוצר רוח ובקריזה שממש לא מגיעות להם. קרה יותר מפעם אחת שדיברתי עם חברה טובה בנחרצות, וסירבתי להקשיב למה שהיא מנסה להגיד (הרי ברור שאני יודעת יותר טוב. אחרת, למה היא מתייעצת איתי?). מדי פעם אני משקרת (לא ממש שקר. לבן כזה, נו), רק כי לא בא לי שיכעסו עלי. אני ממהרת מדי מכדי לשים לב לדקויות. לעיתים קרובות מדי אין לי כוח לעשות "עד הסוף", אז אני עושה כמעט: מנקה את השיש אבל לא מקרצפת את הכיור. מקפלת סל כביסה שלם ומשאירה את החולצה האחרונה. מתאמת פגישה עם שני מרואיינים לכתבה, ודוחה את הראיון האחרון למתישהו בלתי ברור.
יסלחו לי לוחות הברית: לא פעם ולא פעמיים דיברתי בחוסר כבוד לאבי ולאמי. לא תמיד אני זוכרת לנוח ביום השבת ובטח לא מקדשת אותו, וזה עוד לפני שאמרתי מילה על "לחמוד". יש לי עיניים גדולות, מצטערת.
כן, כן, מצטערת: לא בצחוק. או-הו, כמה אני מצטערת אחרי החטאים הללו. מלקה את עצמי, מייסרת את עצמי, משתכשכת בבריכת החרטה. מתה לאיזה תא וידוי שאפשר להיכנס אליו וללחוש כמו בסרטים: "סלח לי אבי, כי חטאתי", ולקבל מחילה. רק שבחיים האמיתיים אין אב ואין בטיח: רק החטא ושברו. והרבה יותר קל לקבל סליחה מהאיש הזר בתא הוידוי מאשר לסלוח לעצמי.

חטא הוא רק החטאה

אבל אז אני נזכרת שהמילה "חטא" והמילה "החטאה" באות בעברית מאותו שורש, ולא במקרה. חטא הוא לא באמת פשע: הוא פשוט החטאה של הדרך. פספוס של הנתיב. מעקף לא נכון, שהרחיק אותנו מעצמנו.
בכל פעם שאנחנו עושים משהו שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שאסור לנו לעשות (או להיפך – לא עושים משהו שהיינו אמורים לעשות); בכל פעם שאנחנו לא מקשיבים לקול הפנימי שלנו – אנחנו מחטיאים את הדרך אלינו, ומתרחקים מעצמנו. על החטא הזה אנחנו משלמים מחיר בין אם אנשים אחרים יודעים עליו או לא: והמחיר הוא אי-ההגעה למקום הנכון בשבילנו. במקום זה, אנחנו נשארים לא מסופקים, לא מאושרים, לא מרוצים, חסרים. אנחנו נשארים מרוחקים מעצמנו, מביטים בכמיהה ובגעגועים על המקום בו רצינו להיות: מקום של שלוות נפש, חוכמה וסבלנות; מקום של נכונות ללכת עד הסוף, אהבה, שפע  או פתיחות. מביטים אל אותו מקום מרחוק – ואליו לא נבוא.
החדשות הטובות הן, שאם חטא הוא בסך הכל החטאה, לא צריך שום מהלך דרמטי של כפרה: צריך רק לבדוק איך התברברנו, לאן הלכנו, איפה תעינו. ברגע שזיהינו את כל אלה, כל מה שצריך זה להחליט לחזור אל דרך המלך – הדרך אל עצמנו. במקום לשקוע בחרטה (שיש בה – בואו נודה על האמת – עונג מזוכיסטי מסוים, כמו חיטוט בשן כואבת), אפשר פשוט להתמקד בתיקון, בהקשבה לקול הפנימי ובפעולה על פיו. ואם זה כל הסיפור, באמת לא מסובך לסלוח לעצמנו. הרי מה כבר עשינו, טעינו בניווט?

תפילת יום כיפור

יום כיפור, אומרת היהדות, מכפר על חטאים שבין אדם למקום. היהדות מתכוונת לחטאים שבין אדם לבורא, אבל הרי אנחנו חלק מהבורא, והוא חלק מאיתנו. אם נביט בזה מנקודת מבט לא דתית, נוכל רק לאחל לעצמנו: שיום הכיפורים הזה יכפר על כל הפעמים שבהן התרחקנו מהמקום שלנו, מעצמנו, מהקול הפנימי שלנו. נבקש שהיום הזה יהיה הריסטארט למחשב הנפשי שלנו, שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: נקיים, שקטים, מלאי כוונה. והלוואי שהשנה, סוף סוף, נהיה במקום הנכון.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אחת המהמורות העיקריות בהן אנחנו נתקלים בדרך אל עצמנו, היא הניסיון להיות "כמו". הרצון להיות כמו מישהו אחר, או שיהיה לנו מה שיש לו (ובעברית פשוטה: קנאה), גורם לנו לא פעם לסטות מהדרך שלנו אל דרכים זרות, שנדמות לנו מפוארות, נוחות או בטוחות יותר. לפעמים הן באמת כאלה – רק שהבעיה עם אותן דרכים זרות היא שהן… לא מובילות אלינו. נעימות, סלולות ונוחות ככל שיהיו, הדרכים שמובילות אל "להיות כמו מישהו אחר", לעולם מרחיקות אותנו מעצמנו.
את ההבנה הזו אפשר לראות בפשטות דרך הסתכלות בפריזמה של נומרולוגיה קבלית. לפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מאיתנו יש ייעוד משלו (על פי מספרי תאריך הלידה), ודרך משלו להשיג את אותו ייעוד לאורך חייו (כפי שמראה לנו המפה של פסגות ואתגרים). יש כאלה שנועדו להיות עשירים ולעסוק בכספים (מספרי 4 ו-8 למשל, או כאלה שיש להם פסגה 4 או 8, או צירופים מסוימים אחרים של פסגות ואתגרים). אנשים אחרים נועדו להיות מנהיגים ומובילי דעה (למשל, אלה שהמספרים 1, 8 או 9 מופיעים במקומות משמעותיים בתאריך הלידה שלהם, או שיש להם פסגות ואתגרים בשילובים מסוימים של המספרים הללו). לא כולנו נועדנו להיות הורים לילדים רבים, בעלי ממון או מנהיגים. במקום "להיות כמו" אחרים, מוטב שנתרכז בהיכרות עם עצמנו: מה נועדנו להיות? מה יעשה לנו טוב על הנשמה, במלוא מובן המילה? לשם, ורק לשם, אנחנו צריכים לשים את פעמינו.