כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

פחד גבהים

פוסט ובו ידובר: על קפיצות ראש, על קפיצת מדרגה ועל נומרולוגיה קבלית

לפני זמן מה נקלעתי לוובינר עם גאון שיווק תורן, שדיבר דברי טעם – שרובם נכנסו בעדינות לאוזני הימנית, רק כדי לצאת משם כעבור שתי שניות דרך אוזן שמאל. אבל בין כל המלל על מיתוג, צרכי לקוח ושאר ירקות לוהטים, נכנס ונשאר משפט אחד חזק: "למה אנחנו לא מגיעים ללקוחות שהיינו רוצים, אלה שמשלמים על המוצר שלנו הרבה?" שאל הגאון, וענה לעצמו: "כי כדי להגיע ללקוחות שמשלמים אלף שקל, צריך לוותר על כל אלה שמשלמים ארבע-מאות, חמש מאות או תשע-מאות. רק כשנתמקד בהם ונכוון אליהם ואך ורק אליהם, הם יגיעו אלינו".
המשפט הזה גרם לי לחשוב, ואז לחשוב עוד קצת, על כמה זה נכון לא רק לגבי לקוחות, ולא רק לגבי מוצרים, ובטח לא רק לגבי שיווק. זה נכון לגבי כל דבר שאנחנו רוצים, ובעיקר לגבי המקומות שבהם אנחנו רוצים יותר: יותר שמחה, יותר סיפוק, יותר חיוניות או יותר אהבה.

תורת התחליפים

בואו נודה: רובנו לא מגיעים לאיכויות הללו במידה שהיינו רוצים. רובנו משתכרים פחות מכפי שהיינו רוצים. רובנו לא נהנים מסיפוק והתלהבות מקצועית בלתי פוסקת. רובנו חיים במערכות יחסים שהיינו רוצים לשפר – עם בן הזוג, עם ההורים שלנו, עם הילדים שלנו. לפעמים אנחנו אפילו יודעים איך. רק מה? בכל זאת אנחנו לא מתמקדים באותו דבר שאנחנו רוצים כל כך. במקום זה, אנחנו מסתפקים במועט: בפחות סיפוק, פחות כסף, פחות תקשורת, פחות סקס, פחות אהבה. כשהבטן שלנו צועקת שהיא רעבה, שזה לא מה שהיא רצתה, שהיא מסוגלת להרבה יותר – אנחנו נוקטים בתסמונת גם וגם: מכניסים עוד ועוד סיפוקים קטנים ותחליפי ביניים – ממתקים אנרגטיים – כדי להשתיק את הרעב. אבל כמו בתזונה, כך גם בתחליפים בתחומים אחרים: הרעב נעלם באותו רגע; אולי אפילו רמת הסיפוק מזנקת – אבל אז נופלת שוב.

יותר טוב כמעט מכלום

אם כולנו חכמים וכולנו נבונים (וכל קוראי בלוג זה הם כאלה) מה גורם לנו לנהוג כך? מדוע אנחנו לא מוותרים על תחליפי הביניים, שגוזלים מאיתנו זמן ופניוּת ואנרגיות – כדי להגיע למה שאנחנו רוצים בדיוק? למה אנחנו מסתפקים בעבודות חלקיות, יחסים חלקיים, שכר חלקי – כשאנחנו יכולים ללכת על כל הקופה?
לא צריך להיות גאון שיווק כדי לדעת שהסיבה היא פחד. אנחנו פוחדים שלא נוכל להשיג את לקוחות האלף שקל המטפוריים (שיכולים להיות, כמובן, כל משאלה אחרת שלנו: בן זוג מתאים, סיפוק מקצועי, קשר עמוק יותר). שאנחנו לא מספיק טובים. לא מספיק אטרקטיביים. לא ניחנו ביכולות המתאימות, או בקשרים המתאימים, או סתם ככה באומץ.
ומכיוון שכך, אנחנו פוחדים לוותר על מה שכבר יש, חלקי ככל שיהיה. אנחנו פוחדים להישאר עם הריק הגדול; עם הכלום המהדהד בנשמה. חוששים לצאת קרחים מכאן ומכאן.

קפיצת ראש

אפשר לראות את הפחד הזה בכל תחום בחיים: כשאנחנו רוצים לעזוב מקום עבודה לא אהוב בלי שיש לנו משרה מובטחת אחרת – ועוד יותר כשאנחנו רוצים לעזוב עבודה בטוחה כשכירים ולפתוח עסק. כשאנחנו רוצים לעזוב את הקשר הבטוח, גם אם אולי לא מספק, בלי להיות בטוחים שיגיע אחר. כשאנחנו מתלבטים אם לחשוף את עצמנו לחלוטין בפני אדם קרוב, בלי לדעת איך הוא יקבל את זה. אפילו כשאנחנו במהלך של התפתחות פנימית, שדורשת מאיתנו לעזוב את הכלים שבעזרתם התמודדנו כל חיינו (כעס, האשמה, קורבנות) בלי שהכלים החדשים (אהבה, פתיחת לב, נדיבות) יהיו לנו זמינים. זהו פחדו של מי ששובר את הכלים בלי לדעת אם יהיה סט חדש בעתיד.
אין מה לזלזל בפחד הזה: הוא אמיתי ויש לו סיבה טובה. הרגע הזה, שבו אנחנו מוותרים על המקום הבטוח שלנו, אבל עוד לא מגיעים למקום הבטוח הבא, הוא רגע של חוסר ביטחון קיומי. הוא מרגיש כמו התאבדות: קפיצת ראש אל האוויר הפתוח, כשלך תדע אם יהיה מלאך שיתפוס אותך ברגע הנכון כדי להעלות אותך למדרגה הבאה. אם תרצו מטפורה – זהו פחדו של הלוליין שעוזב את המקבילית האחת, ברגעים שלפני תפיסת המקבילית השנייה. אנחנו פוחדים, כי אנחנו נדרשים לעשות את הדבר הכי פחות הגיוני: לוותר על מה שיש לטובת מה שאין. לוותר על הציפור שביד לטובת השתיים שעל העץ. איך לומר בקיצור? זהו פחד הנפילה, פחד החידלון.
וזו, כנראה, הסיבה שכל כך רבים מאיתנו לא זזים. נשארים, תקועים, על המדרגה שמרגע לרגע הופכת צרה יותר, תלולה יותר, לא מתאימה יותר. כמוכי פחד גבהים אנחנו תקועים, ולא מוכנים לעזוב.

לעזוב ידיים

הבעיה היחידה היא שכדי להגיע למדרגה הבאה, אנחנו מוכרחים לעזוב את המדרגה הנוכחית. לעזוב אותה לגמרי, למרות פחד הגבהים. לעזוב את האוטומטים, להיפרד לשלום מן ההגנות. לעצום עיניים ולעזוב ידיים. ללחוש לעצמנו בשקט, כמו בילדות: "על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה".
האם כשנעשה את זה נגיע לעבודה המתגמלת, לקשר הטוב יותר, לסיפוק שרצינו? הקטע הגדול מכולם הוא שממש לא בהכרח.
באותה מידה יכול להיות שברגע שנעזוב את המדרגה שלנו, נמצא את עצמנו נופלים נפילה חופשית: כמו בסיוטים, נשארים ללא כל מה שמפחיד אותנו להישאר בלעדיו (כסף. אינטימיות. קשר. ביטחון). אבל המעניין מכל הוא שגם זה מקדם אותנו, ובסופו של דבר מוביל אותנו אל המדרגה הבאה. איך? דרך שלושה שיעורים חשובים שהנפילה, בדרכה, מלמדת אותנו:
שיעור על עצמנו: האם אנחנו באמת יכולים להגיע לאלף שקלים המטפוריים? האם אנחנו באמת מסוגלים להכיל אינטימיות כמו שהיינו רוצים? האם אנחנו יודעים להתמודד נפשית עם אתגר ועניין בלתי פוסק, או שאנחנו מתכווצים מולו, מפוחדים? האם אנחנו מצליחים להתמודד עם חופש ועצמאות, או שעוד לא? לעיתים, הנפילה החופשית גורמת לנו להסיר את המסכה מפנינו. לומר לעצמנו את האמת: "לא, אנחנו עוד לא מי שהיינו רוצים להיות, ולשם כך עלינו להתפתח כאן, כאן וכאן. בהצלחה". מגלה לנו שאנחנו לא כל כך מוצלחים, נפלאים ומלאי חשיבות עצמית כמו שהיינו רוצים לחשוב. היא מלמדת אותנו שלא רק מגבלות חיצוניות הפריעו לנו עד כה להגשים את החלומות שלנו. בקיצור, היא מלמדת אותנו מאיפה להגדיל את הכלים.
שיעור על המדרגה הקודמת: למרבה הצער, אנחנו יכולים ללמוד באמת על המקום שלנו רק כשאנחנו מסתכלים עליו מפרספקטיבה – כלומר, ממרחק מסוים. כשאנחנו כבר לא על המדרגה הקודמת, ולא משנה אם אנחנו מסתכלים עליה מלמעלה או מלמטה, אפשר לבחון מה בה היה נכון לנו, ומה כבר לא. מה במדרגה הקודמת היה קשור אלינו, ומה לאחרים. מה מתוכה היינו רוצים לשמר, ומה לשפר. כך, דווקא מתחתיות העסק שנפל, הזוגיות שהתפרקה, העבודה שאיננה, אנחנו יכולים לזהות את הדינאמיקה שהובילה אותנו לשם, ולגלות איך לתקן.
שיעור על המסלול שלנו: ומשני השיעורים הקודמים, מגיע השיעור שמלמדת אותנו הנפילה על המסלול שלנו, על המטרות שלנו, על החלומות שלנו. עד כמה הם באמת נכונים לנו? עד כמה הם היו אותנטיים, פנימיים, עמוקים? עד כמה הם היו ריאליים, או שאולי קשורים אך ורק לעולם הפנטזיה? דווקא מתוך הנפילה מהמדרגה הקודמת אפשר לגלות איך לחשב את המסלול מחדש, לגלות מהי המדרגה הבאה. וכן, ייתכן שהיא בכלל לא זו שחשבנו שצריכה להיות.
כי בסופו של דבר, המוכנות לעזוב ידיים ולהיות לרגע בריק הגדול היא הדרך למדרגה הבאה, ולא משנה איפה היא נמצאת ולאן היא מוליכה. רק הנכונות לסכן את מה שכבר יש לנו לטובת מה שאנחנו רוצים, מביאה לחיים שאין בהם תקיעות; לחיים שיש בהם נוכחות מלאה ולא רק התבוננות מהצד. והקפיצה הזו אל הלא נודע, ולא הגיונית ככל שתהיה, היא הדבר ההגיוני היחיד שניתן לעשות.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

איך נעזרים ביקום כדי להרפות מהמקום הנוכחי, ולהגיע למקום שאותו אנחנו רוצים? אחת הדרכים לעשות זאת היא לבחור בעיתוי הנכון בעבורנו.
לפי נומרולוגיה קבלית, אנחנו חיים במחזורים בני 9 שנים (פסגות). במהלך כל תקופה כזו אנחנו עוברים 9 שנים אישיות – שלכל אחת מהשנים הללו יש אנרגיה משלה, כוחות משלה, נטיות משלה והתנהגויות שאופייניות לה.
שנה אישית מתחילה ביום ההולדת שלנו, ונגמרת ביום ההולדת הבא. באותה תקופה, נשלחות אלינו הזדמנויות (כעין "רוח גבית") שדוחפות אותנו להתנהג בצורה מסוימת.
בשנה אישית מספר אחת – אנחנו נדחפים לעשות שינויים מהותיים בחיים שלנו – בזוגיות, במיקום או בעיסוק. אנחנו נדחפים לעשות התחלות חדשות, שילוו אותנו בשנים הבאות. בשנה אישית 2 אנחנו נדרשים להיות רגשיים, טקטיים וטקטיקנים, זהירים וממוקדים בקשר. בשנה אישית 3 אנחנו נדרשים להתמקד בביטוי עצמי ובלכידת הזדמנויות להגשים את מה שהתחלנו לקדם בשנים הקודמות. שנה אישית 4 היא שנת משוב – בה אנחנו מתבקשים לבחון בכובד ראש את הדרכים בהן הלכנו עד כה; את מערכות היחסים שלנו, העיסוק שלנו, ההתפתחות שלנו. בשנה 5 עלינו לערוך שינויים בהתאם למסקנות אליהן הגענו בשנה 4, בשנה 6 – להתמקד במשפחה, ובשנה 7 לבחון שוב את המקומות בהם אנחנו מצויים, לטפל בעצמנו ובאחרים, ללמוד ולהתפתח. שנים 8 ו-9 מוקדשות להתחזקות, סיומים וגיבוש כיוונים חדשים לקראת המחזור הבא.
השהות בריק, בפער שבין מדרגה למדרגה, מתאימים בעיקר לשני 4, 7 ו-9. זהו הזמן שבו מגיעות אלינו תובנות ורעיונות. בשנים שאחרי שנים אלו, בהתאמה (5, 8, 1) יהיו לנו מספיק כוחות כדי לעלות למדרגה הבאה. איך יודעים באיזו שנה אישית אתם, מתי לנוע ומתי להרפות? ייעוץ נומרולוגי יספק את התשובות.

ולסיום – אפרת גוש שרה על הרגע הזה, שבין ייאוש מהריק ומהכישלונות, לבין תקווה להגיע לדבר האמיתי. א', השיר הזה מוקדש לך, בין כיווץ להרפייה