כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

פספוסים, גרסת המציאות

פוסט ובו ידובר: על דלתות מסתובבות, על מה היה קורה אילו, ועל נומרולוגיה קבלית

יחסית למי שזוכרת הכל, כולל כל הפרטים, אני זוכרת מעט מאד מבית הספר. ימי התיכון שלי נדמים בעיניי כעיסה אפורה של כאבי גדילה וכאבי לב. יוצאי דופן בעניין הזה הם דווקא שיעורי האנגלית. שלא במפתיע, לא כללי הדקדוק הם אלה שנחרתו לי במוח לעולמים, אלא יצירות הספרות:  רותי אגסי, מורה יוצאת דופן, הצליחה לבחור שירים וסיפורים נפלאים, ולקרב אותם אל קבוצת הבנות הצינית, הביקורתית והפגיעה שהייתי חלק (ציני, ביקורתי ופגיע) ממנה.
כל ההקדמה הזו נועדה רק כדי לומר שאחד השירים שלמדנו אז, "הדרך שלא נבחרה" (The road not taken) של רוברט פרוסט, מלווה אותי מאז ועד היום בתחושת הפספוס המרירה-מתוקה שבו. כמו שעשה הרבה אחריו (ובהרבה פחות ליריות) הסרט "דלתות מסתובבות", שואל השיר את שאלת השאלות של הקיום האנושי: "מה היה קורה אילו?"

זהירות, צומת לפניך

החיים שלנו מלאים צמתים. כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו לפעמים מביטים על הגדולים והבולטים שבהם: "מה היה קורה אילו הייתי בוחרת ללמוד פסיכולוגיה ולא תקשורת"? "מה היה קורה אם הייתי מתחתנת עם ההוא ולא עם הזה?" "מה היה קורה אילו בחרתי לגור שם ולא כאן?"
אבל אם נסתכל על החיים שלנו בעיון, נגלה שלא רק ההחלטות הגדולות, אלא ממש כל רגע בחיים, הוא צומת. בחרתי לשבת עכשיו ולכתוב ולא לקפוץ לקניות? צומת. אולי אם הייתי קופצת לקניות הייתי פוגשת אדם שישנה את חיי. אולי (חס וחלילה, טפו טפו טפו) הייתי נקלעת לתאונה. בחרתי לענות לשאלה של הילד ולא להתעלם ממנה? צומת. אולי אמרתי משפט שבדיוק ברגע הנכון יהדהד לו ויגרום לו להחליט כך ולא אחרת. בחרתי לא לענות לטלפון? צומת. אולי פספסתי הצעת עבודה או לימודים שלא תחזור עוד לעולם. הצמתים הגדולים בחיים, בסופו של דבר, הם תוצר של החלטות של רגע.

אחד וזהו

אבל מה שמטריד אותי בכל העניין הוא שצמתים מאלצים אותנו לבחור. בכל רגע נתון אנחנו יכולים לעשות רק דבר אחד. בכל רגע נתון עוברת לנו במוח רק מחשבה אחת. בכל רגע נתון אנחנו יכולים לומר רק מילה אחת. כמובן שנוכל אחר כך לעשות, לחשוב ולהגיד עוד משהו – אבל באופן ליניארי, לא בו זמני.
וזה אומר שבכל רגע נתון, שבו אנחנו בוחרים לחשוב, להגיד או לעשות דבר אחד, אנחנו לא בוחרים במיליארדי אופציות אחרות. זה אומר שבכל רגע נתון עומד מעלינו מנהל היקום (הידוע בכינויו ה' 1) ודורש, כמו שאני דרשתי עשרות פעמים מילדיי בחנויות צעצועים: "תבחרי, אבל רק דבר אחד".

הדרך שלא נבחרה

והצורך הזה לבחור מוציא אותי מדעתי. "לא רוצה", בא לי לצעוק לאדון 1. "רוצה גם וגם. רוצה הכל. לא מוכנה לוותר". מה שקשה לי הוא לא חוסר השלמות עם מה שבחרתי כרגע, אלא תודעת הפספוס של כל מה שלא בחרתי, והידיעה שבכל רגע של חיי אני מוסיפה ומוחקת את כל מיליארדי האופציות שהוא הכיל בתוכו. בכל רגע שאני חיה במצפה הילה, נשואה, עובדת ב"לאשה" ומגדלת שלושה ילדים, אני לא מתהוללת בלונדון, פריז או רומא; לא מטיילת בהודו, לא מגלה את אמריקה. וכל רגע כזה אוזל מחיי עם שלל האופציות הלא ממומשות שלו.
"תסתכלי על עצמך", אני פוצחת במסע ביקורת עצמית. "בניגוד לרוברט פרוסט, שבחר בשיר את הדרך שמעטים בחרו בה, את בחרת בדרך השגרתית. חתונה, ילדים, משכנתא, משכורת, בלה, בלה, בלה. לא בחרת בחיי הייחוד, בחיים השונים, המעניינים".
"ולמה היית מתגעגעת אם היית בוחרת בחיי הייחוד, בחיים השונים, המעניינים"? חוקרת אותי עצמי בחזרה. "מה היית מפספסת אז?"
"את החיים שיש לי עכשיו", אני מודה, נכלמת.
"שהם לא מיוחדים, שונים, מעניינים? למי עוד יש חיים כאלה, כמו שלך בדיוק?"

זה לא, אבל זה כן

ואז אני חוזרת שוב לנקודת המפתח: הבחירה. נכון, מצד אחד היא מבטלת את כל האופציות האחרות. כשאני כובשת לי דרך ביער – גם אם זו אותה דרך שכבר הלכו בה אחרים, אני לא הולכת בכל שאר מרחביו האפלים, המגרים, המפתים. אבל בו בזמן אני מייחדת את הדרך שבה אני הולכת. אני שולפת את קו הגורל הספציפי הזה מתוך סבך קווי הגורל האפשריים. בכל רגע ורגע אני חושפת עוד חלק ממנו, שאחרת היה נותר עלום, מכוסה, לא ממומש. אני מוותרת ומקבלת בו זמנית, והסיפור הוא לבחור (כן, שוב לבחור) במה אני מתמקדת. כמו שאמרה לי אשה מבוגרת וחכמה ממני לא מזמן, כשסירתי לה כמה אני מצטערת על משהו שלא עשיתי: "זה כבר לא יהיה – אבל יהיו דברים אחרים".
ולסיום, הנה קישור לסרטון השיר של רוברט פרוסט, במקור:

והנה השיר, בתרגום יפה של עדנה אולמן-מרגלית (מתוך אתר "הארץ"):

הדרך שלא נבחרה / רוברט פרוסט

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך
עצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פתולה שבסבך
לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה –
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר
בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת
ברבות הימים, בשנים הבאות
איאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

מכל המספרים בנומרולוגיה, מספר 9 הוא הנוטה מכל לעסוק במה שפיספס. אנשי 9 (ילידי ה-9, ה-18 או ה-27 לחודש, או אלה שנתיב גורלם 9) מוצאים עצמם תוהים לא פעם מה היו יכולים לעשות אחרת, ואיך קרה שהחמיצו אפשרויות קוסמות.
בניגוד לאנשי מספר 4, העסוקים בפרטים הקטנים, ה-9 רואה את התמונה הגדולה, ולכן ער תמיד לדרכים הנוספות, אלו שלא נבחרו. שלא כמו ה-8 שמנסה להספיק "גם וגם", בתקווה נואשת שלא יפספס דבר בזכות מאגרי האנרגיה שלו, ושלא כמו ה-5, שמשנה לעיתים תכופות את בחירותיו וחייו כדי להתמודד עם תחושת הפספוס, ה-9 בעל התפיסה הפילוסופית, האוניברסלית, רחבת המבט, יודע שאין דבר שניתן לעשות כדי לא לפספס: הבחירה והפספוס הם, כאמור, שני פנים של אותה פעולה.