כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

דרושים סטטיסטים

פוסט ובו ידובר: על אגו מפותח, על שמות פרטיים ועל נומרולוגיה קבלית

הנה סיפור מהחיים: לפני ארבע שנים ערכתי מדור ב"לאשה", "האוניברסיטה של החיים" שמו, שעסק בהתפתחות וצמיחה על כל גווניה. במסגרת הביטחון העיוור שלי שמה שמעניין אותי חייב לעניין את כולם (יום הלידה שלי הוא 9, מה לעשות), שלחתי מדי שבוע ניוזלטר לכל תפוצת המייל שלי, ובו סיפרתי על הדברים (המרתקים, המועילים והמרגשים לאין שיעור) שיופיעו השבוע במדור.
אחד ממכותביי, איש מצפה הילה, שכתובתו השתרבבה לרשימת התפוצה שלי, שלח לי יום אחד מייל קצר וענייני, שבו הוא מבקש להפסיק לקבל את הניוזלטר. מקובל? בטח. נהוג? לגמרי. מנומס? וודאי. לכן אין פלא שתיכף ומייד נעלבתי עד עמקי נשמתי, ולא יכולתי יותר להישיר מבט אל עיניו של האיש בפוגשי אותו בעיבורו של כפר.
"הוא שונא אותי", אמרתי יום אחד לחברתי הטובה י'.
"לפי מה את יודעת?" שאלה י'.
"לא יודעת. אני פשוט מרגישה. רואים עליו שהוא בז לי. שהוא חושב שאני פתטית".
חברתי הנהנה ברצינות. "אני בטוחה שאת צודקת", היא אמרה. "אין לי ספק שכל יום, כשהוא בא מהעבודה, דבר ראשון הוא מתיישב ליד אשתו, מביט בעיניה ואומר: 'תשמעי, איזה פתטית מור הזאת'. ואז אשתו עונה לו: 'נכון, רק על זה חשבתי כל היום. איך אני לא סובלת אותה'."

אז מה יגידו?

אחרי השיחה הזאת נאלצתי להודות שאולי – ממש אולי, לא בטוח, אבל ייתכן – שלאותו אדם יש עוד כמה דברים לדבר עליהם עם אשתו. אולי – ממש אולי, לא בטוח, אבל ייתכן – שאני לא מרכז העולם שלו.
טוב, זה נשמע אבסורדי, אבל האמת היא שרובנו פועלים כאילו אנחנו כן. רק לחשוב כמה אנחנו דופקים חשבון לכל העולם: מתלבשים כאילו איכפת למישהו מה לבשנו. עסוקים שעות במשהו שאמרנו או לא אמרנו, ומה חשבו עלינו בגלל זה. משיגים הישגים, נכשלים כישלונות, מתגרשים, מתחתנים, פותחים עסק או כותבים בלוג, וכל הזמן הזה העין שלנו פקוחה ותוהה: איך אנחנו מצטיירים בעיניים של האחרים?
אני לא יודעת מה איתכם, אבל קשה לי לספור את הדברים שלא עשיתי כי חששתי מ'איך יראו אותי', מה יראו, מה לא יראו, מה יחשבו ומה יגידו. ההיגיון שלי יודע, ובכל זאת קשה לי להודות בפני עצמי שרוב הזמן אף אחד לא באמת רואה, ומי שרואה – לא איכפת לו במיוחד (ואם כן איכפת לו, הרי הוא רואה בעצם השלכה של עצמו – אבל על זה עוד יגיע פוסט נפרד).
בראש שלנו, אנחנו באופן טבעי מרכז העולם, או לפחות מרכז עולמם של הקרובים אלינו. אבל האמת היא, כמו שאמר לי חבר יקר ואהוב לא מזמן, "אנחנו שחקנים ראשיים רק בסרט שלנו, אבל בקושי סטטיסטים בסרטים של אחרים".
בהבנה הזו יש משהו עצוב, אבל גם משהו שמח: היא מפוצצת את בלון האגו מצד אחד, אבל מאפשרת לנו להפסיק להתחשב בדעות הדמיוניות של אחרים. היא עוזרת לנו להפסיק לחפש אישורים ולברוח מחוסר לגיטימציה, ולהקשיב לאדם היחיד שעיניו צריכות להביט על חיינו: אנחנו בעצמנו. אם יש לנו מזל, כשהעיניים שלנו יסתכלו על חיינו, הן ינצצו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אחד הנתונים העיקריים שמשמשים באבחון הנומרולוגי כדי לראות את הפרסונה, הדמות החיצונית שאנו מציגים לעולם, היא השם הפרטי שלנו. השם הפרטי ניתן לנו על ידי ההורים – הסוכנים החברתיים הראשונים שאנו פוגשים בחיינו. הורינו הם האנשים הראשונים שמביטים בנו, בוחנים אותנו, מבקשים מאיתנו לעמוד בציפיות שלהם. אין פלא, אם כן, שהשם הפרטי מבטא את ציפיות ההורים מאיתנו: למשל – שם מס' 1 מבטא רצון של ההורים שהילד יהיה עצמאי, מנהיג, יוזם; שם פרטי 2 מבטא ציפייה של ההורים שהילד יהיה מכיל, בעל טקט, רגיש; ושם מס' 8 מבטא ציפייה של ההורים לילד חזק, שורד, מסתדר, רב יכולות.
עם זאת, על פי נומרולוגיה קבלית, האם, בזמן ההיריון, מחוברת לנשמת העובר, שלוחשת לה את השם שעל התינוק לקבל כחלק משיעוריו וכחלק מהכלים שעליו לקבל. כלומר, בסופו של דבר, ההתמודדות עם ציפיות הסביבה להיות מישהו מסוים, והרצון שלנו לעמוד בציפיות אלו, לבטא כך את עצמנו – גם הם חלק מהשיעורים שעלינו לעבור בחיינו – ובו זמנית, כלי שיעזור לנו לעבור אותם בהצלחה.

איך מחשבים את מספר השם?

  • מחשבים את ערכה הגימטרי של כל אות בשם הפרטי. לא מתחשבים באפסים – כלומר, האותיות ד, מ ו-ת הן כולן בעלות הערך המספרי 4.
  • מסכמים את כל האותיות למספר אחד, ומחברים את מספרי התוצאה עד שמגיעים לספרה אחת (מצמצמים, כמו שעשינו במספרי תאריך הלידה). הספרה האחת היא מספר השם הפרטי.

לדוגמה:
יואב = 1+6+1+2=10 = 1
מור = 4+6+2=12=1+2=3
אריאלה = 1+2+1+1+3+5=13=4

הערת שוליים:

האיש שבז לי כה עמוקות בתוך הראש שלי הפך לחבר, ולאיש שבזכותו האתר הזה קיים. קוראים לו שגיא לוי, והוא אחד שיודע הכל על כל דבר, ובמיוחד על אינטרנט ועל תיירות בארץ. אם אתם מחפשים מקדם אתרים, מצאתם. לפחות אני מצאתי. הנה קישור לאתר שלו: קידום אתרים