קשה באימונים

אבל אני לא מתייאשת. תרגול הוא אבן החכמים שלי

אז אחרי כל הדיבורים היפים שלי על להפסיק לכעוס שוב חטפתי את הקריזה היום, והתנפצתי על הדייג. לזכותי ייאמר שהייתי מאד צודקת: לא יתכן, אמרתי לו, שהוא זה שצודק כל הזמן. סטטיסטית זה לא אפשרי. (בעצם את זה רק התכוונתי להגיד. במציאות אמרתי את זה בהרבה פחות נעים).
ואחר כך, עוד בלי להפסיק לכעוס, כעסתי על עצמי שכעסתי. יש נשים שאוכלות בשביל שניים. יש נשים שיכולות לאהוב שניים. אני יכולה לכעוס על שניים – בשני צידי הויכוח – בלי בעיה בכלל.
זה מצחיק ומגוחך, כי כעסתי עליו על כך שהוא לא יכול לראות את הצד שלי, בעוד שאני בקלות יכולתי לראות את הצד שלו. יכולתי לראות גם את נקודת המבט שלו, וגם את נקודת המבט ההפוכה ולדעת ששתיהן צודקות. וכעסתי שהוא לא יכול לראות את שתיהן, וכעסתי עלי שאני לא יכולה לאפשר לו להיות מי שהוא ולחשוב מה שהוא חושב בלי לכעוס על זה.
***
ואז הלכתי להתאמן בגיטרה. נגינה תמיד מרגיעה אותי, אפילו כשמדובר בנגינה בכלי חדש, כשאני עוד צולעת בין התווים; כשהאצבעות שלי נוקשות ולא מתפקדות. ופתאום הצלחתי לנגן בשטף את מה שקודם הצלחתי לנגן רק סטקאטו, ואקורד חדש שעד כה לא כל כך הצלחתי לנגן יצא לי צלול והאצבעות זכרו את מה שקודם לא ידעו. ופתאום נפלה לי ההבנה: זה מה שעושה האימון. הופך את הלא אפשרי לאפשרי. בנגינה. באהבה. בחיים.

אבן החכמים

אז היום אני רוצה לדבר קצת בזכות האימון. בזכות החזרה העיקשת על תיבות. על שגרות. על דפוסים חדשים. במילים אחרות, אני רוצה לדבר בזכות המשמעת העצמית. איזה שיעמום, אני יודעת. ובכל זאת.
אנחנו מכורים לאינסטנט. כולנו. אנחנו מעריצים כישרון – אותו מעקף פלאי שגורם לנו לעשות דברים בלתי רגילים, בהינף יד, בקלות. אנחנו מעריצים את אלה ששולפים מהשרוול. ואין לנו סבלנות. או שזה יקרה עכשיו, ברגע זה, או שכבר לא משנה, אנחנו אומרים לעצמנו. מסתכלים טיפונת בבוז על תרבויות עולים דכאניות שמכריחות את הילדים להתאמן ולהתאמן.
אנחנו מעריצים את המהיר והאלגנטי, ומתעבים את הקשה והאפור והאיטי.
אבל ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שזו אבן החכמים האמיתית: הנכונות להתאמן, לתרגל שוב ושוב עד שיש לך את זה. או לפחות עד שיש לך טיפה יותר מקודם.

חדר כושר לנפש

כי התרגול – בכל דבר שאני לא שולטת בו – הוא חדר כושר לנפש. הוא מלמד אותי עקביות ונחישות. הוא מחזיק אותי בכל פעם שהאמונה שלי בעצמי וביכולות שלי מתפוגגת. "עזבי אמונה", הוא אומר בנון שלאנס, "פשוט תתאמני. תצליחי, לא תצליחי, רק תהיי שם".
(אני זוכרת שזה היה ככה עם התטא: מהיום הראשון שלמדתי אותו פשוט תרגלתי שוב ושוב, כל יום. עד היום. אלף פעם אמרתי לעצמי שאני מדמיינת. ובכל זאת ישבתי כל יום ופתחתי את התודעה שלי. וככל שעשיתי את זה יותר, נהייתי מדויקת יותר, מעיזה יותר. ככל שתרגלתי יותר, הספקות והחשש שאני רק מדמיינת פינו את מקומם ל"תעזבי את כל המחשבות, רק תעשי תטא עכשיו").

להתמקד בחוויה

כי האימון מלמד אותי להיות ברגע הזה. בלי לצפות לעתיד ובלי לעסוק בו. רק עכשיו, תו ועוד תו, תיבה ועוד תיבה. עוד פעם ועוד פעם. הוא מלמד אותי להתמודד עם תסכול. להישאר עם התסכול. להתגבר על התסכול. רק לנסות, בלי קשר לתוצאות.
ולא פחות, הוא מלמד אותי נחישות. לא לוותר על מה שרציתי. לא לספר לעצמי שזה קשה מדי. לא לדרוש מעצמי מצוינות. לא להתחרות עם מי שכבר הגיע מזמן. לא להשוות. רק להגיד: "זה יגיע כשזה יגיע. אני? אני מתאמנת בינתיים".

האויב: שיעמום

בשביל אימון, כבר למדתי, אני צריכה ליצור שגרות. דפוסים אוטומטיים: ככה אני קמה בבוקר ועוד לפני כוס הקפה עושה עשר ברכות לשמש ועשר דקות מדיטציה, כדי לאמן את הגמישות של הגוף ואת היציבות של התודעה. ככה אני משתדלת לצאת כל בוקר, בשעה קבועה, להליכה. כשהשעה משתנה, כבר למדתי, היא נוטה להתמסמס.
ובגלל שאימון מבוסס על שגרות, האויב הגדול שלו ושלי הוא השיעמום. משעמם לי לחזור על התרגולת. אני רוצה שזה יקרה לבד. אני רוצה לזוז כבר הלאה. הייתי שם, עשיתי את זה, נקסט. אבל אני יודעת: שגרת אימון גורמת לי לעשות את כל מה שאני רוצה באופן כללי, ולא בא לי כרגע.

איך זה משתפר

וכך, כשאני מסכימה להחזיר את עצמי בעדינות, שוב ושוב לאותה תיבה, לאותה מחשבה, אני יכולה לראות איך מפעם לפעם זה משתפר. איך אני יותר גמישה. יותר יציבה. יותר קולחת. פחות כועסת.
אני יכולה לראות איך ההרגל החדש הופך לאוטומט. אני כבר יכולה לנגן מנגינות מסוימות בלי להסתכל על היד הפורטת. אני כבר יכולה לכעוס פחות מהר, להתפרץ פחות מהר. אני מחזירה את עצמי ביתר קלות לשקט נפשי.
ואני מפסיקה להאמין שזה בלתי אפשרי, להיות האדם הרגוע שאני רוצה להיות. עובדה, כל כך הרבה שינויים כבר קרו. לאט לאט, עם כל אימון נוסף, אני נוצקת מחדש.
***
אז למרות הדיבורים היפים שלי התפרצתי על הדייג. אבל אני ממשיכה להתאמן בלא להתפרץ. ממשיכה להתאמן בלראות את הצד של השני – והנה, עובדה, אני כבר רואה אותו בקלות, ופעם באמת חשבתי שרק אני צודקת.
ואני עוצרת לרגע להגיד: "איזה יופי". לפני שאני עוברת לתיבה הבאה.
וממשיכה לתרגל.
בפעם הבאה זה יהיה טוב יותר.
ואחרי כן זה יהיה טוב ממש.

נ.ב. 1: זו הסיבה שאחרי כל טיפול אצלי אני נותנת שיעורי בית: כדי לתרגל את מה שדיברנו עליו. כי לא מספיק להוריד את התוכנה החדשה של התטא לתת המודע: מישהו צריך להקליק עליה כדי לפתוח. ואת זה עושה התרגול. ואין לתאר את ההבדל בין המטופלים שמכינים שיעורי בית – לאלה שלא. מי שמתרגל כאילו ממשיך את הטיפול בבית, וקצב השיפור הופך מהיר להפליא. התרגול מביא לתחושה של יכולת להביא שינוי בחיים – בין אם מדובר בשינוי ביחסים, בשינוי בעבודה או בשינוי בצורת החשיבה. אז אם בא לכם לקבל מסגרת עבודה פנימית מסודרת – מוזמנים אלי.

נ.ב. 2: אלוהים, מה הייתי עושה בלי שגרות עבודה פנימית מסודרות. בטח מתייאשת.