כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

רק תמתיני

נמאס לי ליזום ולהזיז ולהפעיל. רוצה להיות הנסיכה על העדשה

ההמתנה. הו, ההמתנה. אי הידיעה אם יקרה או לא יקרה. בסופו של דבר, הכל מתמצה בזה. בלב ההולם בזמן ההמתנה. וברגליים ובידיים שמתמתחות, חסרות סבלנות, להפסיק את ההלמות, לדחוק בדברים לקרות.
***
הכל התחיל בזה שכעסתי על העולם במשך חודש שלם. פשוט רתחתי. הכל היה נראה לי לא פייר. לא עובד טוב. מכוער ודוחה (מתברר שיש חודשים כאלה, והם אפילו עוברים, אבל בזמן שהם קורים הם נמשכים לנצח). ובזמן הזה הייתי עסוקה בלהסתכל על מה שבדרך כלל אני מתעלמת ממנו באלגנטיות.
ומה שקפץ לי פתאום לעיניים, בכעס שווה על עצמי ועל הסביבה, הוא ההבנה שכמעט תמיד, בכל האינטראקציות שלי, אני יוזמת יותר. אני זו שעושה. שמזמינה. שהולכת. שמארגנת. שפותרת דברים עוד לפני שהם מסתבכים. אני זו שמתקשרת ושומרת על קשר. והכי גרוע – אני זאת שממלאת את השתיקות במילים שלא תמיד רציתי לומר. נא להכיר: אני מור, ואני חמור קופץ בראש.

תחזרו אחריי, תזמינו אותי

וזה הרגיז אותי נורא. פתאום רציתי פוס מהתפקיד. רציתי שיתקשרו אלי. שיזמינו אותי. שיציעו לי ויטפלו בי ויעשו בשבילי וירככו בשבילי ויכינו לי את הדרך. רציתי שמישהו אחר – איזו אמא גדולה מהחלומות או משהו – תסדר לי עניינים. רציתי שיחזרו אחריי. שירצו אותי. שיפצירו בי. רציתי להיות זו ששותקת באלגנטיות ובמסתוריות בזמן שמישהו אחר עושה את עבודת הקשר המפרכת. רציתי להיות הנסיכה על העדשה.
ולא, אף פעם לא הייתי הנסיכה על העדשה. החיים פינקו אותי, בדרכם, אבל אני מצידי עבדתי איתם קשה יד ביד. יזמתי ועשיתי, ולא נתתי לדברים לקרות לבד. כמעט אף פעם. גם אם חיכיתי לאות, זינקתי מייד כשהוא הגיע לפעולה. מפתחת ועושה וטורחת.

בגלל הפחד, בגלל הרצון

וכשאני מסתכלת על זה עכשיו אני יודעת למה:
בגלל שקשה לי לסמוך. קשה לי לתת לגל שעליתי עליו להמשיך בדרכו, כי אני חוששת שלא יבוא עוד אחד. אז בזמן שאני רוכבת על הגל, איכשהו תמיד אני ליתר ביטחון חותרת עם הידיים. (כשאנחנו עושים דברים ליתר ביטחון, כבר למדתי, זה אומר שחסר לנו ביטחון. אחרת למה צריך יתר?). וכך, כשבאה הזדמנות – לעבודה, לפרויקט, לקשר – דרבנתי אותה. משכתי לה במכנסיים והרצתי אותה קדימה. ולפעמים דרבנתי אותה יותר מדי, עד שהיא כרעה בצידי הדרך חסרת נשימה.
ובגלל שאני רוצה להיות חלק. כי כשאת יוזמת פגישה, את יכולה לדעת שתהיי בתוכה. וכשאת מארגנת משהו בעצמך, את יכולה לדעת שחותמך יוטבע.
ובגלל שתמיד רציתי יותר. יותר קרוב, יותר חזק, יותר ביחד, יותר עמוק, יותר מהר. וכשאת רוצה יותר, את האחראית הבלעדית. את תהיי תמיד זו שיוזמת; והצד השני יהיה תמיד זה שעושה פחות.

בגלל ההמתנה, בגלל חוסר הוודאות

ויותר מכל, בגלל ההמתנה. הקושי לעמוד בשקט ולחכות. כן-כן, לא-לא.
קשה לי ההמתנה כשאול. קשה לי לקבל את הקצב של העולם, שהוא כל כך שונה מהקצב שלי. ועוד יותר קשה לי ההמתנה שבה אין עדיין ודאות. ייצא או לא ייצא, יקרה או לא יקרה.
כי אני יודעת שמה שתלוי באחרים יקרה או לא יקרה, בתלוי בהם. ואת זה קשה לי לקבל: את העובדה שאולי לא. ואם אני רוצה – ואני רוצה להיות בטוחה שמשהו יתרחש – אני חייבת לעשות אותו בעצמי. שלום לך, נסיכה על העדשה, ולא להתראות.

לא קרה דבר

ואז, בעודי עסוקה בלכעוס על העולם ועל עצמי, נהייתי חולה. רמת היוזמה שלי הגיעה לאפס, פלוס מינוס. לא הזמנתי אחרים אלי ולא הזמנתי את עצמי לאחרים. לא הרמתי טלפונים ולא עשיתי תיאומים. לא ניגשתי ולא דיברתי ולא שאלתי ולא תחזקתי. רק שכבתי על הספה וראיתי "מד מן".
ובמשך שבוע לא קרה דבר. ראיתי בווצאפ איך דברים מתרחשים בלעדיי. ראיתי בבית איך קורים דברים לא כמו שרציתי, ואיך לא קורים אחרים שרציתי שיקרו. ולא התפתיתי. חיכיתי ורק התבוננתי על עצמי: מתקשה. מתגברת. ממתינה.
ואז פתאום התחילו לקרות דברים, ולא אני גרמתי להם לקרות. חברות התקשרו לשאול מה נשמע, חברים התקשרו להזמין, בעיות נפתרו מעצמן, אנשים עשו את מה שתמיד אני עושה. לא בדיוק כמוני. לפעמים זה היה יותר טוב ולפעמים פחות. כך או כך זה היה בסדר.

קבלה מותנית בקבלה

ויכולתי לראות בעיניים את מה שהבנתי מזמן: שבשביל לקבל צריך לקבל. ככה פשוט. ככה מסובך. שאם אני רוצה להיות בצד המקבל של החיים, אני לא יכולה לפעול כל הזמן מתוך חוסר קבלה, מתוך רצון לשנות, מתוך רצון להזיז עניינים שלא בקצב הטבעי שלהם.
להיפך: אני צריכה רגע לעצור. לשבת בשקט. להמתין.
לדעת שמה שיקרה יקרה ומה שלא יקרה לא יקרה, ושניהם כנראה לטובתי.
שאני צריכה לתת מקום לנתינה של אחרים, גם אם היא לא בקצב שאני אוהבת או באופן שאני אוהבת.
ולבדוק טוב טוב מה באמת אני רוצה – וממה אני פוחדת.
כשאני רוצה – לעשות.
אבל כשאני פוחדת – לא לעשות, אלא להמתין. ולסמוך.
והנה, עצרתי. אני ממתינה. נראה מה יקרה עכשיו.

***

נ.ב. 1. ואם גם אתם תמיד בצד הרודף והעושה, שיוזם ופועל ואף פעם לא מקבל אותו דבר בחזרה, תרימו לי טלפון וקבעו פגישה. אוריד לכם (מלשון download) בתטא מה שהורדתי לי: סבלנות. הכרת ערך עצמי. ביטחון בעולם, ובקצב של העולם. נכונות לקבל. ואז תוכלו גם אתם לנוח ולקבל.

נ.ב. 2: כי נראה שעד עכשיו רצתי, אבל בכיוון ההפוך (למ' אהובתי, שיודעת ללכת לאט אבל בדיוק בכיוון הנכון)