כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שביל פירורים

פוסט על הילדה שהייתי פעם, ומה שנשאר ממנה באשה שאני עכשיו

האשה שאני עכשיו קצת נבוכה בילדה שהיא הייתה פעם.
כשכולם פוצחים בסיפורי ילדות על איזה קטעים הם היו עושים, וכאלה? אז בזמן שהקטעים האלה התרחשו אצלנו בקיבוץ, אני בטח הייתי בחדר. עם ספר ביד. מתה להיות חלק מההתרחשות אבל לא מצליחה לצאת מעורי. לא מחוץ לכיתה, בכל אופן.

הילדה שהייתי

הייתי ילדה לא פשוטה, בלשון המעטה רצינית. ילדה שהראש שלה עובד שעות נוספות, והלב שלה נסגר בריצ'רץ' כי כמה מכאובים כבר אפשר לספוג. ילדה שהחברה הכי טובה שלה נמצאת בכלל בגן השני, אז  היא קובעת איתה פגישה על ענן (היה ספר שאמר שזה אפשר). ילדה שמסתדרת הרבה יותר טוב עם חברים מהספרים מאשר עם אלה במציאות. ילדה שחיה בתוך הראש שלה.

הילדה האחרת

ילדה אחרת. שלא שייכת למקובלים. אולי לא דחויה, אבל בטח לא חלק מהמעגל המרכזי, בקושי חלק מהמעגל החיצוני, שגדלה בחברה שקידשה את "להיות חלק מהמעגל", "להיות חלק מהקבוצה".
ילדה שאומרת מילים גבוהות מדי. שכותבת סיפורים שאסור לאף אחד לקרוא. ילדה מסורבלת, קלאמזי, שלא מצליחה לשחק גולות, שלא לומדת לשחות כי היא עסוקה בלהיגעל מהלכלוך בבריכה ובלפחד מהמילים הרעות שצועק המורה לספורט מול כולם. ילדה שלא לומדת לרכב על אופניים עד גיל 12, ומביטה בעיניים כלות – בלי שיראו, כי הכלל הראשון שהיא למדה זה שאסור שיראו שכואב לך – איך כל הכיתה לוקחת בשבת אופניים ויוצאת לטיול.

מתחת לטווח הרדאר

ילדה שרוצה בעצם להוריד את הראש למטה, מתחת לטווח הרדאר, אבל היא לא מסוגלת, כי כל כך הרבה רוחש וגועש בתוכה.
אז בכיתה, במקום הבטוח, היא הראשונה להרים את היד והאחרונה להוריד אותה. וכן, היא יודעת שזה ייספר לה לרעה, ההצטיינות הזאת, ושאפילו המורים לא מתים על זה, כי כמו שאמרו אצלנו – "הכיתה היא קודם כל יחידה חברתית". אבל הדחף לדעת ולהבין הוא הדחף היחיד שהיא מרשה לעצמה לתחזק בפומבי, אז היא שם, בכל הלהט הבלתי הולם, מתווכחת ויודעת ועונה גם כשלא תורה.
בשעות עונג נדירות שבהן לא צריך לעשות שום דבר, היא יושבת עם חברתה הטובה בין האורנים, והן קולעות מחטים ותוהות מה יקרה אם הבן ששתיהן אוהבות יבחר באחת מהן ולא בשנייה. כן, הן יודעות שאין שום סיכוי. הן הרבה מתחת למדרג שלו. אבל זה לא מפריע להן לפנטז, להבטיח נאמנות נצח לחברות על פני האהבה. אני לא יודעת מה הן יותר, פתטיות או שוברות את הלב.

מישהי אחרת

הילדה שהייתי נעלמה ביום שיצאתי מהקיבוץ.
הנערה שהפכתי להיות – פרועה ומרדנית – עדיין השאירה אותה בסביבה, מאפשרת לילדה להיות ד"ר ג'קיל החורש לבגרויות בעוד הנערה מגלה כמה מענג ומסוכן להיות מיסטר הייד.
אבל אז הגיעה שנת השירות, ואחריה הצבא, ואחריה האוניברסיטה, ואני גיליתי שאני יכולה להיות מישהי אחרת. כלומר, שמותר לי להיות בדיוק מי שאני – אבל יש כאלה שדווקא חושבים שזה אטרקטיבי. ושאני יכולה להיות במעגל הפנימי ככה בקלות, בדיוק בזכות אותן תכונות שהרחיקו אותי קודם. ושאולי אם הייתי גדלה במקום אחר, הכל היה אחרת לגמרי. הו, אלוהים הטוב, זה היה משכר. פופולאריות! כמה רציתי למחוק מעצמי את העבר שלי בתור הילדה המתבודדת, המבודדת, המופנמת, הרגישה מדי, שקל מדי להכאיב לה. לא להיזכר בה. לעשות כאילו היא לא הייתה.

שביל הפירורים

אבל בתקופה האחרונה אני שוב חושבת עליה לא מעט. אני נזכרת בה ותוהה מה עדיין מחבר בין שתינו. האם יש בי עדיין משהו ממנה.
ופתאום אני קולטת אותה בדמיון שלי, מחייכת לעצמה. "תגידי", היא אומרת לי, "לא שמת לב? מי את חושבת שפיזר לך את שביל הפירורים שאת הולכת בעקבותיו כל חייך הבוגרים?
"מי נתנה לך זמן ללמוד את כל המילים שאת חיה היום? מי לימד אותך כמה מענגת מטאפורה יכולה להיות, וכמה היא יכולה לפתוח לך את הראייה? מי שלח אותך ללמוד עוד שיטה ועוד שיטה עד שתמצאי את הדרך לעשות פגישות על ענן, הא?
"אני זו שגיליתי לך שאין לך ברירה אלא להיות את, גם אם תשלמי על זה מחיר", היא צוחקת, הילדה שהייתי, החנונית שאני עדיין בתוכי, זו שבוכה מאלתרמן וממוזיקה. "אני זו שלימדה אותך שלבד זה בסדר, כי יש לך עולם שלם בתוכך שרק מחכה להתפקע ולהתפוצץ על העולם בזיקוקים. אני זו שהייתה משוכנעת בתוך תוכה שיש קהילה שאת מתאימה לה בדיוק, של אנשים כמוך, שהם שונים וככה זה. ושלחתי אותך לחפש עד שמצאת – במצפה שלך, בתטא, בפייסבוק. וזוכרת שחלמת להיות כותבת? שחלמת להיות מורה? שרצית להיות שייכת? אז הנה, את רואה? פירור ועוד פירור, ואת הולכת ומלקטת מאז ועד היום.

תודה לילדה

ופתאום אני רוצה להודות לה, לילדה שהייתי. לדעת שאין לי מה להיות נבוכה בה, ואין לי רצון או צורך למחוק את החוויות שהיו לה, גם אם היו עצובות לא פעם. כי הן אלה ששלחו אותי לחפש פתרונות. ללמוד לשלוף מאנשים אחרים ומעצמי את פחד הבדידות, את חרדת היותך שונה. לגלות שיש לי מקום ייחודי משלי בעולם, כמו פתית שלג. שונה ובכל זאת חלק בלתי נפרד מהדפוס המופלא שסביבי.

נ.ב. 1. אם גם אתם הרגשתם שונים, אחרים, לא לגמרי שייכים עד הסוף, ורוצים סוף-סוף לחוש אהובים ושייכים ונפלאים כמו שאתם – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. זה עושה נפלאות לתחושת השייכות ולעור הפנים. מניסיון.
נ.ב 2. שיר. מוקדש לר', שלא התייאשה עד שהצליחה ללמד אותי לשחות ולרכב על אופניים.