כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שימי עלייך משהו

פוסט ובו ידובר: על מסכות, על אינטימיות… ואף מילה על נומרולוגיה קבלית

נכון, כבר לכולם נמאס מפורים. לאימהות עייפות שטרחו ותפרו ולאבות מרוששים שהשתגעו למה ליום אחד צריך לקנות תחפושת ב-299 ש"ח, לא כולל ביטוח נגד שריפות. למי שהכין משלוחי מנות של הרגע האחרון ("אמא, רק אני קיבלתי קנוי! לא פייר!") ולמי שנגרר למסיבות פורים מטרחנות בגנים. אבל אם תרשו לי עוד רגע אחד, אני רוצה בכל זאת לדבר על מסכות. ולא, לא אלו שאנחנו לובשים בפורים, כדי לשכוח לרגע מי אנחנו, אלא דווקא אלו שאנחנו שמים על עצמנו כל השנה, כדי לבצר את ה"מי אנחנו" הציבורי שלנו.
וכן, מאד טבעי שנחבוש מדי פעם מסכות. גם האותנטיים ביותר בינינו עושים זאת לפעמים, כשאין ברירה והנימוס מחייב ("לא, לא הערת אותי, מה פתאום", "העוף שהכנת אחלה, אני פשוט לא רעב"). לעיתים, מסכה היא ביטוי של התחשבות ואי רצון לפגוע.
אבל יש מקום אחד שבו היא דופקת לנו את החיים, ולעומק: ביחסים האינטימיים שלנו. שם, המסכות מרחיקות אותנו מעצמנו, מחברינו ומבני הזוג שלנו. שם, לא רק שאין בהן התחשבות – גם אין בהן צמיחה.

האבסורד הגדול מכולם

פורים הוא אולי חג האבסורדים, אבל האבסורד האמיתי של חבישת המסכות אינו חגיגי בכלל. כמו שאר האבסורדים הוא יכול להיות מנוסח בשלושה משפטים: 1. אנחנו הכי רוצים מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו. 2. לפעמים נדמה לנו שמצאנו אחד שיכול. 3. כשזה קורה, אנחנו מייד מוותרים על מי שאנחנו, ומנסים להיות האדם שאותו מישהו באמת יוכל לאהוב.
נדמה לכם שאתם לא כאלה? בכלל בכלל לא? הנה חמש המסכות הכי בולטות ביחסים אינטימיים. בדקו האם מעולם לא חבשתם אחת מהן:
1. מסכת "לא באמת איכפת לי": זהי מסכה קפואת מבט, שאופיינית בעיקר בתחילת קשר. יש לה שובל ססגוני שמורכב ממשפטים כמו "אל תראי לו שאת רוצה אותו", "אל תתני את עצמך בקלות" או "בנות אוהבות רק גברים שלא שמים עליהן". כשאנחנו חובשים אותה, לעולם לא נספר שחיכינו לטלפון תוך כדי כסיסת ציפורניים, ונעמיד פנים שבכלל אין לנו שום כוונה להתחתן, או לפחות לעבור לגור ביחד אחרי 3 שנים של חברות.
2. מסכת "אני לא נפגע". מסכה צבעונית, שממוקמת במדף בחנות ממש ליד מסכת "לא באמת איכפת לי". הפרצוף מושפל המבט שלה אומר: "שטויות, אז מה אם לא הקשבת לי, או ירדת עלי. אז מה אם אתה לא אוהב אותי כמו שאני צריכה. אני לא נפגעת, מה פתאום שאפגע ממך?". רק שמתחת למסכה, אלוהים ישמור, מצטברת עוד ועוד לבה רותחת של פגיעות מוכחשות, ויום אחד היא תישפך וכולם יישרפו. ביטוח נגד שריפות כבר אמרנו שצריך?
3. מסכת "אני לא כועסת עליך". מה יש לכעוס? זה הרי לא נאה לכעוס. בעיקר לא לנשים. זה לא הולם את הפן, ואפילו לא את הלק החדש שלנו. מה אני, אשה היסטרית? חס וחלילה. במקום לדבר על הכעס שלי, אדבר עובדות: "היית צריך לאסוף את הילד מהגן". "ביקשתי ממך ללכת לקניות ולא הלכת". "ככה לא מתנהגים". "כולם יודעים שככה לא עושים".
4. מסכת "אני לא מפחד מכלום". זו מסכה שאופיינית בעיקר לגברים: הם, כך נדמה להם, שאמורים להיות עשויים ללא חת, ולהגן על בת הזוג (ועל האגו השביר שלהם) מפני הרעות החולות של העולם. מה פתאום שהם יודו שמשהו קשה להם או מפחיד אותם? אם הם לא עושים משהו, זה מפני שהמשהו הזה לא חשוב (לדבר על רגשות, למשל) או לא מתפקידם (לעשות כביסה, למשל).
5. מסכת "אני מושלמת". לכאורה, אף אחד לא מודה שהוא מנסה לעטות את המסכה הזאת. לכאורה, כולנו יודעים ומודעים לכך שאנחנו לא מושלמים. אבל במציאות? במציאות, רובנו לא מוכנים לחשוף חולשות וסודות שהופכים אותנו אנושיים – החל ב"לא נולדתי עם האף הזה" וכלה ב"אני משקרת בזמן לחץ". רק לדוגמה: מי מאיתנו מוכן שיתפסו אותו מחטט באף – אחת הפעולות הכי אנושיות שיש?

למה מסכה, למה?

אבל למה בכלל אנחנו חובשים מסכות? אנחנו עושים זאת כי אנחנו מתים מפחד מחשיפה. ואנחנו מתים מפחד מחשיפה כי אנחנו פוחדים שלא יקבלו אותנו ולא יאהבו אותנו אם יידעו מי אנחנו באמת. מאז אדם וחווה – הראשונים ששמעו קול פנימי שדחק בהם לשים על עצמם משהו ומהר – ההסתרה היא התאומה של הבושה. בכל פעם שנדמה לנו שאנחנו לא מספיק כמו שאנחנו – לא מספיק אטרקטיביים, חכמים, חזקים, רכים, תוסיפו מה שמתאים לכם – אנחנו ממהרים להתלבש ולהתנהג בהתאם.
לפי מה אנחנו בוחרים את המסכה שנחבוש? ובכן, הקריטריון הבסיסי הוא מה שאנחנו אומרים על עצמנו: בכל פעם שאנחנו מאבחנים חוסר או עודף, נבחר מסכה שתאזן אותו. וכך, תחושה של עודף רגישות ופגיעות תגרום לנו לחבוש את מסכת הקשיחות. תחושת נחיתות אינטלקטואלית תגרום לנו לשים בפה מילים יפות וגבוהות שאינן, כמו שהילדים אומרים, "שלנו מהבית". התחושה שאנחנו אוהבים יותר מדי תגרום לנו לחבוש את מסכת ה"אני לא מרגיש כלום, הכל חפיף".

מה שהאחר רוצה

אבל יש קריטריון נוסף לבחירת המסכה: והוא – מה שנדמה לנו שהצד השני ביחסים מחפש. אם נדמה לנו שהוא מחפש רכות, נחשוף את הצד הזה באופיינו. אם נדמה לנו שהוא מחפש קשיחות – ובכן, יש לנו גם מסכה כזו. אם הוא נמשך למי שלא עושה עניין, לא נעשה עניין, גם אם נבער בתוכנו. אם היא אוהבת רק גברים שקשה להשיג – אין שום בעיה, נהיה קשים להשגה. מה לא נעשה כדי שמי שאנחנו אוהבים יאהב אותנו בחזרה? ובכן, הדבר היחידי שלא נעשה זה להראות אותנו כמו שאנחנו באמת: עירומים. פגיעים. נזקקים.
לא נראה אותנו כאלה, כי נדמה לנו שזה לא אטרקטיבי. ולכן נקבע את גבולות האטרקטיביות, שיגבילו גם את בן הזוג שלנו. וכך, עטופים במסכות, שמיכות והגנות, ננסה להתמזג ולגעת, ונופתע בכל פעם כשזה לא מצליח.
כי הפרדוכס הוא שלא משנה כמה אהבה ותשומת לב נצליח להשיג בזכות המסכות היפהפיות שלנו – בלי חשיפה אף פעם לא נרגיש שמקבלים אותנו ואוהבים אותנו באמת. כל הזמן נמשיך לפחד שהאהבה והקבלה יתנדפו ברגע שהסודות שלנו ייחשפו. בלי חשיפה אמיתית אין אינטימיות אמיתית, אלא רק התקרבות על תנאי.

מחיר החשיפה

הצרה היא שלרבים מאיתנו יש היסטוריה שבזה במרירות לחשיפה אמיתית. כבר היינו שם. חשפנו ונפגענו. הראינו מי אנחנו, וחטפנו בעיטה בפרצוף, או הפניית גב מתנשאת. אז איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנסות זאת שוב?
התשובה היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לנסות זאת שוב, ושוב, ושוב. נכון, לפעמים האני האמיתי שלנו ירחיק מאיתנו את אלה שאנחנו אוהבים. לפעמים הפגיעות שלנו תהיה להם קשה להכלה. לפעמים הצורך הגדול שלנו יהיה גדול עליהם. לפעמים באמת יהיה להם קשה להתמודד. מחיר החשיפה עלול להיות אובדן הקשר.
אבל גם אז, הפיתרון לא יכול להיות מסכה. פיתרון כזה רק ישאיר אותנו תלויים על בלימה, קשורים לתמיד לאדם שלא באמת מסוגל לקבל אותנו; לאדם שמתקשה לשאת את הבורות שלנו, ולעזור לנו למלא אותם.

אז מה כן?

אם זה לא הולך, זה לא הולך. וגם זה בסדר, כי ה"לא הולך" שולח אותנו למסע מחודש, אל אינטימיות אפשרית. איך משיגים אינטימיות כזו? ראשית, מחפשים אינטימיות שכזו עם עצמנו: עומדים באומץ מול העובדה שזה אף פעם לא הוא, אלא רק אני, ושואלים: "לפי המסכה שבחרתי לשים עלי, מה החלטתי שאינו מספיק ייצוגי, אלגנטי ואטרקטיבי בי?" אם אנחנו מגלים שבקשרים שלנו אנחנו עוטים את מסכת ה"לא איכפת לי", מן הסתם נדמה לנו שאיכפת לנו יותר מדי. אם אנחנו לא נפגעים בהגדרה, אנחנו כנראה ערים לכך שהפגיעות שלנו גדולה עד מאד. ואם אנחנו עוטים עלינו בקשרים את מסכת ה"אני לא כועסת", ובכן… הבה נכין ביטוח נגד שריפות, כי הכעס שורף אותנו מבפנים.
שנית, שואלים: האם אני יכולה לקבל את עצמי כך בדיוק? להסכים לי להיות מי שאני ולאהוב אותי בכל זאת – על פחדיי, פגיעותי, רגשותיי המתפרצים, פחדיי האפלים, חוסר המושלמות שלי? ואם כן – אם נסכים להיחשף ולאהוב את עצמנו זה הרגע שבו העולם ישלח לנו את האדם המדויק בפניו נוכל להיחשף. עד הסוף. עד דלא ידע בין "רצוי להסתיר" ל"הכל פתוח, תודה".

ואי-אפשר בלי שיר שמסכם את כל המסכות כולן. איזה? ששש…. סוד. רק נגלה שדן כנר היה מכנה אותו ב"צפיחית בדבש": "'אל תתפסני באופן שגוי' מאת להקת מעמידי הפנים". (ואל תתפסוני באופן שגוי אם אני באה והולכת כמו אופנה, בבקשה)

ו

https://mor-asael.co.il/2012/02/18/%D7%9C%D7%90%D7%94%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9F/