כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שיעור בבודהיזם

בימים האחרונים אני מסתכלת בהשתאות על העולם שסביבי. לפעמים אני דואגת. לרוב אני מתפעלת. ומי שממש מתקרב אלי, שומע אותי ממלמלת: "הדלאי למה צדק".
כי מה שאני רואה סביבי, זה שיעור בבודהיזם.
קודם כל, התלות ההדדית, שהיא אולי הנחת היסוד הכי בסיסית בבודהיזם. "רק נדמה לכם שאתם כאן לבד בעולם", אמר הבודהה (בניסוח חופשי שלי). "ורק נדמה לכם שאתם יכולים להסתדר לבד". כל אחד מאיתנו תלוי באחרים כמעט בכל דבר – מישהו בונה לנו את הבית ומגדל לנו את האוכל. מישהו צובע לנו את השיער (טוב, לזה הבודהה בטח לא התייחס) ומישהו מחנך לנו את הילדים, מישהו משנע את המזון לסופרמרקטים ומישהו פורס לנו שם את הגבינה.
ואם ביומיום אנחנו יכולים לשכוח את זה, עכשיו, בימי משבר – כשפתאום אין בית ספר ומספרות וקניונים ואפילו בסופרים נגמר מדי פעם האוכל – פתאום אנחנו מבינים. עוצמת התלות ההדדית משתקפת ברצף ההדבקה – כולם מדביקים את כולם, בלי הבדל מין, גזע, גיל ולאום. פתאום ברור לנו שערבות הדדית היא המפתח לחיים ביחד. שאי אפשר בלי לערוב לשכנים שלנו, ובלי שהם יערבו לנו. פתאום ישראל יודעת לדבר עם חמאס – ולהעביר להם ערכות בדיקה ומסכות. כי כמו שאמרו בזמני בצבא – כולנו מבינים שנהיה תלויים זה בזה או תלויים זה לצד זה.
***
ומכאן לשיעור הקשה יותר – השיעור בהיאחזות.
היאחזות, אמר הבודהה, היא כל דבר שאנחנו מגזימים בחשיבות שלו, כל דבר שנדמה לנו שלא נוכל בלעדיו.
כולנו נאחזים: נאחזים באוכל המדוייק שאנחנו אוהבים. בסגנון חיים. בסדר יום. בתפקידים החברתיים שלנו. בעבודה. בהורות. נדמה לנו שבלי זה אנחנו לא יכולים.
והנה מגיעה הקורונה ומראה לנו שאפשר גם בלי.
פתאום סדר היום שלנו מתרוקן. אין סימונים ביומן. אין בנו צורך. אין בתי קפה וקניונים ושאר מקומות לעשות בהם סידורים. פתאום לא ברור אם תהיה מחר נגישות לכל הצרכים האקסצנטריים הקטנים שעליהם אנחנו מבססים את נחת הרוח שלנו: ללחם כוסמין, לשייק ירוק, לביקור בחדר הכושר (למי שחוגג), לסיבוב לים (לבעלי שיחיה). נשארנו בלי.
אמנם מעצר בתנאי לוקסוס, אך עדיין מעצר.
ועל זה אומרים בבודהיזם – כאב תמיד יהיה, אבל סבל לא חייב להיות.
כאב תמיד יהיה – כי אנחנו יצורים שבריריים בעולם שברירי. תמיד יהיו מחלות ומגפות וצונאמי ומכות ברק.
השאלה היא רק אם נוסיף גם סבל –שנוצר תמיד מההתנגדות שלנו למה שקורה.
כי אם הכאב הוא כמו חומה שמופיעה בדרכנו לאנשהו, אף פעם לא בזמן המתאים – סבל זה לעמוד ולבעוט בחומה: "למה דווקא עכשיו? למה דווקא אני?". התוצאה היא שהחומה נשארת, אבל גם הרגל שלנו כואבת.
התקופה הנוכחית – כמו כל תקופה שבה קורה משהו שלא מתאים לנו בכלל – קוראת לנו להבחין בין כאב לסבל. להפסיק להתנגד למה שקורה. לזרום איתו בנינוחות, מתוך צניעות (כן, אנחנו נזר הבריאה, ובכל זאת וירוס משאיר אותנו בבית ומבטל באחת את כל מנהגי העולם שיצרנו). לא לכעוס. לא להילחץ. ליהנות ממה שהזמן הזה כן נותן – אופציה למנוחה, לעזרה הדדית, להורדת סטנדרטים, לתרגול של הנאה ממה שיש.
***
ולבסוף, ארעיות.
העיקרון החשוב ביותר בבודהיזם: הכל משתנה, כל הזמן. גם מה שנראה יציב ושריר וקיים וברור, יכול להשתנות מחר. לפני חודשיים הקורונה הייתה וירוס מוזר בארץ רחוקה. לפני שבועיים עוד התעסקנו בבחירות. לפני שבוע עוד התלוננו על ביטול מסיבות פורים והפחתה בעבודה. ועכשיו? עכשיו כל בוקר אנחנו קמים לעולם חדש, לפי ההנחיות האחרונות.
ולכן, אני מזכירה לעצמי: ארעיות היא העיקרון המכונן. שום דבר לא יציב. הכל נוזל ומשתנה. ולכן אני יודעת שגם זה יעבור. גם הקורונה, גם מה שהיא מביאה איתה.
הכל יעבור.
השאלה מה יישאר איתנו אחר כך.
ואם מה שיישאר זו הידיעה שאנחנו תלויים זה בזה, שאנחנו לא לבד, שאנחנו יכולים להסתדר עם פחות – שיחקנו אותה.

1 מחשבה על “שיעור בבודהיזם”

  1. כתבת אותי! אני חושבת על כל הדברים הללו ממתי שזה התחיל ומקווה שכשהכל יגמר נהיה אנשים קצת יותר טובים. חג שמח מור.

סגור לתגובות