כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שלא ייגמר לי

פגישה. חצי פגישה. לא יותר, אחרת הקשר ייגמר

אחד הדברים שהכי שימחו אותי בלעבור לגור עם הדייג – אי-אז בשנות העשרים שלי ההפוכות שלי – היה זה שיכולתי להפסיק לחשוב אם להתקשר או לא להתקשר. אז עוד לא היו סמסים, תודה לאל, כך שמדרגה אחת של התלבטות נחסכה ממני. העדפתי לשבת שעות ליד הטלפון (אז עוד עשינו דברים כאלה) עם השותפה המרירה שלי, ששנאה גברים ונשים כמעט באותה מידה, מאשר לעשות את האקט הנועז של להתקשר בעצמי ולהגיד: "הי, התגעגעתי. רוצה להיפגש?".

שלוש קוביות שוקולד

אני מהמידתיים. כלומר, המידתיות. תמיד הייתי. נזהרת בכמויות. שומרת שלא ייצא לי מוגזם. לא להסתער. לא להתחזר. לא לשפוך את עצמי החוצה. שלא ייגמר לי מהר מדי.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה שומרת את שלוש קוביות השוקולד שקיבלנו בקבלת שבת – הממתק השבועי לילד, גרסת הלינה המשותפת. לא בולעת אותן בביס אחד, כמו שהיו כאלה שעושים, אלא משתדלת לשמור אחד למחר. לשמר את העונג, למתוח אותו כמה שיותר.
וכשגדלתי, עשיתי ככה בקשרים. עוצרת את הרצון להתחבר, להתמזג, להיות יחד יום ולילה ויום, ובמקום זה ממננת – נזהרת, מחכה שהאחר יציע, פוחדת כל כך שיימס לי בין הידיים.
אפילו עם חברות טובות, מהסוג המופלא שגדל אצלנו במצפה, אני מוצאת את עצמי נזהרת – "רגע, הייתי אצלה אתמול. איך זה ייראה אם אקפוץ אליה שוב?"

שירגישו בחסרוני

למה נהגתי ככה? אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שפחדתי להימאס. שזה יהיה טו מאץ', הנוכחות שלי. כי כמה כבר אפשר להיות איתי ושזה לא יימאס. עוד פעם הבדיחות שלי? עוד פעם התובנות בשקל עשרים? עוד פעם הנפילות והעליות והכעסים? נו, באמת, כמה אפשר. והכי הכי פחדתי לראות בעיניים שלי מי שמולי את המבט הזה של "עוד פעם זאת". הו, לא: רציתי ציפייה.
אז העדפתי ליצור מחסור מדומה. העסקתי את עצמי, ברחתי אל הספרים ואל העבודה ואל אנשים אחרים, רק כדי שיתגעגעו אלי. שישמחו לראות אותי. שירגישו בחסרוני. הו, האושר: שירגישו בחסרוני.

קשר בכמות מוגבלת

אבל השבוע חשבתי פתאום שזה לא רק זה. שמתחת ל"יימאס ממני" מסתתרת האמונה שקשר הוא משאב עם כמות מוגבלת. כאילו הוא שוקולד, וצריך להיזהר שלא ייגמר. כי אם אתנפל, זה ייגמר מהר, ואם אחסוך, הוא יישאר הרבה זמן.
אז צריך למנן מפגשים. לא להגזים בשיחות טלפון ובמילים אמיתיות. להפנות מדי פעם את העיניים, כמו במעלית. להיזהר עם כל האינטימיות החמה הזאת, שממיסה את הקשר לטמפרטורת גוף, עד כדי כך שהוא יכול ליזול ולהיעלם. לצנן, להרחיק, לשמור. שלא ייגמר לי, הו, שלא ייגמר.
והבנתי את מה שידעתי ביני לבין עצמי – שעל המינון הזה אני משלמת מחיר לא פשוט. שאני מרחיקה ומתרחקת. לא נותנת מעצמי ואת עצמי עד הסוף. לא מספרת מה באמת הייתי רוצה. יוצרת אינטרוואלים מלאכותיים. שומרת על קוליות – כמה לא מקרי שהמילה "קול" היא קרירות. כן, זה בדיוק.
וראיתי שלאורך ההיסטוריה בחרתי לי שותפים מידתיים כמוני – שיאששו לי את התיאוריה על עצמי, שיעדיפו רווח זהיר, שיקראו לי "נדבקת" אם אלך אחרי הרצון שלי. ואת אלה שרצו יותר הרחקתי. ממה פחדתי שם? ממה באמת? שבסוף הם יראו שזה יותר מדי? שאני אראה שזה יותר מדי?
(ופתאום אני חושבת שזה קשור לתחושה שלי שאני יכולה לשאת רק מידה מסוימת של עונג. שמהר מאד זה יהפוך ליותר מדי. ובתרגום חופשי למה שאני שומעת כל כך הרבה בקליניקה: שאם עכשיו ממש טוב חייב לבוא ממש רע).

יותר זה אני

ואני לא רוצה יותר ככה. לא רוצה למנן. לא רוצה לשקר לאחרים ולעצמי שמספיק לי פחות. לא מספיק לי פחות. אני אדם של יותר. "יותר" הוא השם שלי (באנגלית, כן?).
אני רוצה לחוות כל קשר כמו שאני רוצה לחוות. לא לפחד שלצד השני זה יהיה יותר מדי. לסמוך עליו שהוא יידע להגיד לי שלא מתאים לו, ולקבל את הפחות שלו באהבה כמו שאני מקבלת את היותר שלי באהבה.
ובעיקר, לא לפחד שייגמר לי. אני כבר יודעת שמה שנגמר נגמר ומה שלא לא, וזה לא תלוי בי בהכרח. יש קשרים שיש להם תחולה מוגבלת, וזה לא קשור לעומק שלהם. יש קשרים שטחיים וקצרים, ויש קשרים עמוקים ואינטנסיביים וארוכים.
אז אני שולפת לי בתטא את הפחד שייגמר ואת האמונה שאני יכולה לשלוט בזה. את הפחד שאמאֵס ואת החשש שאמאַס. ואני נותנת לעצמי להיות פקוחת עיניים ושקטה ומרגישה, ויודעת שלפעמים חיים שלמים של "בערך" לא מספקים כמו רגע קצר אחד של "לגמרי", שיישאר צרוב בי נצח שלם.

נ.ב. 1: אם גם לכם נמאס למנן ולהיזהר ולפחד שייגמר, מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. מאד משחרר לחיות בלי כל הפחד הזה.

נ.ב. 2: שיר: "כאן ועכשיו זה כל מה שאמיתי. אולי מחר בבוקר לא תהיי איתי. זה לא אומר שזה לא לנצח".
מוקדש לע' היקרה שלי (הידועה במקומותינו בשם החיבה רחל), שכששאלתי אותה פעם אם לא אמאס עליה אם נעשה עוד ועוד דברים יחד, ענתה לי: "את מתכוונת שאת חוששת שאני אמאס עלייך?"