כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שלום, אני נוסעת

פוסט על מזוודות קטנות ורצונות גדולים

בשבוע האחרון, בזמן שאנשים בעולם הקימו משפחות ופרקו אותן, עזבו עבודות, ערכו עיצומים, יצאו למלחמות, ברחו מהן, ילדו ילדים וגידלו אותם, אני עשיתי בעיקר דבר אחד: חיפשתי מזוודה.
אחת, קטנה. מדויקת.
בעיקר קטנה ומדויקת. רק לא גדולה מדי, חס וחלילה. ובכל זאת שייכנס בה הכל.

המינימום המכסימלי

כשתקראו את המילים האלה, אני אהיה כה רחוקה (לא משהו דרמטי. נסיעה של שבוע לאירופה). וכמו לפני כל נסיעה – בארץ או בחו"ל – צץ לו הקטע שלי עם מזוודות. ועם תיקים. ועם אריזה באופן כללי.
שונאת להיגרר עם תיקים גדולים או עם מזוודות ענק. אוהבת קטן. אפילו זעיר. מחפשת תמיד את המינימום המכסימלי, או את המכסימום המינימלי. כך שעיקר מחשבותיי בשבוע האחרון סבו סביב שאלה אחת פשוטה אך מורכבת: איך דוחסים בגדים ונעליים לשבוע שלם של חורף באירופה, בטרולי כזאת שעולים איתה למטוס? אהממ. תמהני.

למה לא גודל נורמלי?

"למה לא פשוט לקחת מזוודה בגודל נורמלי?" חקרה אותי חברתי ע' באחד מאלפי הדיונים שניהלתי איתה בשבוע האחרון בנושא. "מי נוסעת לשבוע עם טרולי? למה לא פשוט להגדיל?"
ואני התפתלתי מולה ומול עצמי. "כי זה לא אלגנטי", אמרתי לה לבסוף, ואחרי עוד רגע של היסוס – חברתי ע' מכירה את הקטע שלי עם משקל – הודיתי: "זה גורם לי להרגיש שמנה. מסורבלת. כבדה. כזאת שלא מסוגלת להתאפק ודוחפת עוד ועוד, בדיוק כמו עם אוכל. מה אני אגיד לך, אני רוצה להיראות קלילה".
"אבל למה את בכלל צריכה להתאפק?" המשיכה לחקור ע'. "בשביל מה? למי זה מפריע? על מי זה מכביד?"
"זה פשוט נראה לא טוב" עניתי לה. "כי זה אומר שאני לא מסוגלת להסתפק במועט".

הנזירה מ'

ותוך כדי דיבור, אני כבר מסמיקה. שלום לכם, קורסים על חשיבת שפע. להתראות, מילים יפות על אור השמש שיש בו די לכולם. בסופו של דבר, מתחת לכל זה מסתתרת הנזירה מהקיבוץ. זו שהכי רוצה שיחשבו שהיא סגפנית. מסתפקת במועט. אוכלת לחם צר ושותה מים אפורים. זו שמתגאה שיש לה בארון נורא מעט בגדים; זו שלא צריכה כלום. זו שלא רוצה כלום. חוץ מלתת, כמובן. רק לתת. ולחשוב על רעיונות נעלים (אלוהים, כמה קל לי להוציא 2000 ש"ח על קורס, וכמה קשה לי להוציא 200 ש"ח על מכנסיים). נא להכיר, הנזירה מ'.
ואילו זה רק היה נכון. אבל אני הרי כל כך לא – אני כל כך רוצה, כל הזמן רוצה, מסביב לשעון. רוצה יותר, רוצה מהר, רוצה בשפע. רוצה בגדים יפים. רוצה נעליים יפות, ומעילים יפים וצעיפים יפים ותיקים יפים. רוצה הופעות ומקומות וטיולים ואנשים חדשים ומסעדות ובתי קפה. אבל זה בפנים. מבחוץ? חס וחלילה. אני והטרולי שלי לשירותכם: מינימום ציוד, מינימום אי-נוחיות. לא אטריח אתכם במשקלי הרב.

להיות עול

כי מאחורי כל זה, כך אני מבינה כשאני מתבוננת, מסתתרת ההנחה שאני עול. שאני עומס. שאני כבדה ולא נוחה לעיכול. ויותר מזה: מסתתרת האמונה שזה לא ראוי להיות אדם כזה, שרוצה הרבה, שדורש הרבה, שמסובך איתו. שמוטב להסתיר את כל מה שהופך אותי לחריגה ודורשת יחס מיוחד ("את לא אוכלת בשר?" תהתה חברתי ע' השנייה, שמכירה אותי מקרוב לפחות חמש שנים. "לא ידעתי, את לא מדברת על זה, ואת תמיד אוכלת מה שכולם אוכלים".). להסתדר עם מה שיש. להקטין. לא לתפוס מקום. להכניס את עצמי לתוך טרולי קטנה, קומפקטית, לא מעיקה, ולהתפלל שאף אחד לא יבחין שתיכף היא נקרעת מרוב גודש.

לתת מקום

ומול המזוודות שאני מודדת בחנות כל זה עולה פתאום ומתפרץ. החשש להגיד שאני רוצה יותר. הפחד להודות בכל הגודש שבתוכי; בכך שאני לא באמת הגבר הקליל שהייתי רוצה להיות, זה שתוחב לתוך תיק גב שתי חולצות טריקו וג'ינס ונעלי הליכה וכבר הוא מוכן ליציאה; זה שמספיק לו שהדברים עובדים בלי מילים.
הו, לא: אני רוצה שלושה זוגות נעליים ושמלה ולדבר על הקשר. אני רוצה לנתח את עצמי למוות ושיקשיבו לי. אני רוצה פרפרים ופרחים ולבבות ואוכל צמחוני. אני רוצה יותר, ואני רוצה לתת לכל זה מקום. רוצה לתת לי מקום. לתת לי להיות אחרת; דורשת; כבדה; גדושה; מעיקה לפעמים. לתת לי להיות מי שאני.
אז אני קונה מזוודה חדשה ותכולה. לא קטנטונת. בינונית. ואני מניחה בערימה שלידה שני צעיפים, לא אחד. ושלושה זוגות נעליים. ועוד זוג מכנסיים מעבר למה שתכננתי, ועוד ז'קט. ובסוף עוד נשאר לי מקום למתנות.

נ.ב. 1: ואם גם לכם קשה לתת מקום לכל הגודש שלכם, אם גם לכם תמיד נראה דחוף להקטין ולעדן ולארוז את עצמכם יפה-יפה שלא יראו כמה באמת אתם צריכים ורוצים, ואם נמאס לכם להסתפק במועט – מזמינה אתכם לטיפול תטא-הילינג. להרפות מהפסאדה הקלילה, ולתת לעצמכם מקום. כי הגיע הזמן.

נ.ב. 2: שיר. מוקדש באהבה לע' וע', שתמיד פוקחות לי את העיניים, ול-ל' האחת והיחידה.