כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

שתיקה, חצי שתיקה

יש דברים שרציתי לומר, ואינם נענים בי (כלומר, אני לא עונה להם)

אז בזמן האחרון אני מתאמנת בלשתוק.
לא לגמרי. לא כמו ברטריט. רק קצת: לתת לחללים גדולים יותר של השיחה להתמלא במילים של מישהו אחר. או אפילו להישאר ריקים, שומו שמיים.
***
וזה לא קל לי. מילים הם חומר הגלם ממנו עשויה המציאות שלי. מילים הן הפרנסה שלי, הדרך שבה אני מבטאת את עצמי בעולם, האופן שבו אני מארגנת את המחשבות שלי.
והן לא מפסיקות להיות כאלו כשאני שותקת יותר. הן רק נשארות בתוך הראש שלי (סליחה, אבל המטאפורה של סקס טנטרי עולה לי לראש). נשארות בראש בלי להתפרץ החוצה: עולות, גואות ושוכחות, עד העונג הבא.

אימון בדחיית סיפוקים

ואני מגלה שהאימון המרכזי בשתיקה הוא לא אחר מזה שאני מתמודדת איתו כל החיים שלי: דחיית סיפוקים. כי ברגע שיש לי משהו להגיד, נדמה לי שהוא הכי חשוב בעולם. ודחוף, הו, כמה דחוף. זו יכולה להיות בדיחה מצוינת, קשורה ממש לנושא השיחה. או תובנה שתבהיר בדיוק את העניין. או דוגמה מעולה למה שמדברים עליו. ואני חייבת, ממש חייבת להגיד, לבטא, להוציא. שהרי אם לא, אני אתפוצץ. או אשכח. או משהו איום ונורא אחר.
אבל אם אני מצליחה לעצור ולשתוק, קורה דבר נפלא פתאום: הדברים שרציתי לומר מקבלים פרופורציה אחרת. יש לי זמן להתבונן בהם בחצי אוזן (אחד מהכישרונות הידועים שלי: להתבונן בחצי אוזן), לשקול מחדש את החשיבות שלהם. וכשהשיחה פונה והולכת למקום אחר, ורעיונות ומחשבות אחרים נכנסים, יש לי זמן לשאול: זה באמת כל כך חשוב? זה באמת כל כך דחוף?
אם כן, אני אומרת אחר כך. אם לא, אני שותקת.
ולא פעם זה באמת לא. אני מופתעת מזה כל פעם מחדש, מכמה שמה שהיה נראה הכרחי לשיחה לפני שנייה, נהיה לא כל כך חשוב רגע אחרי.

המוכנות לחכות רגע

וזה גורם לי – כמובן, איך לא – לחשוב על דחיית סיפוקים באופן כללי. איך המוכנות לחכות רגע, לפני שאני נלחצת, לפני שאני מסתערת, לפני שאני מטביעה את חותמי הבלתי ניתן למחיקה, יוצרת מרווח למחשבה. להתבשלות. לרגיעה.
וגם זה לא קל לי, כי אני תמיד רוצה הכל עכשיו. נדמה לי שאם לא עכשיו, לעולם לא.
אבל כשאני מוכנה לעצור רגע, אני מגלה שהרצון שלי לא נעלם. הוא רק מזדכך. מתהדק. מתנקה. הטפל נושר מאליו, ומשאיר אותי עם העיקר.
במילים אחרות, אני מוציאה פחות אנרגיה, אבל זו שכן יוצאת החוצה ממוקדת יותר.
ואני מוכנה לעצור את הרגע הזה.
לא לגמרי.
אבל יותר.

קצת יותר.

נ.ב. שיר לחברותי למטבחון: ע' שמלמדת אותי לשתוק, ו-ס' שמולה אני לא מפסיקה לדבר

1 מחשבה על “שתיקה, חצי שתיקה”

  1. מקסים. גם אני דומה לך בקטע הזה. וגם אני מתרגלת פחות "התפרצויות" לשיחה, חשובות ככל שיהיו בעיניי. עדיין לא מצליחה ב-100%, אבל היי, תמיד יש לאן להתקדם, לא? בהצלחה. פוסט חכם ומבורך!

סגור לתגובות