תומך לחימה

שאלתם את עצמכם פעם לשם מה בעצם צריך זוגיות? הלכתי לחקור, וחזרתי כדי לספר

"אז בשביל מה אני צריכה את הדבר הזה?" היא שאלה ספק בצחוק, ספק בבכי, באמצע הטיפול. "את אומרת לי שאני זו שאמורה לספק את צרכיי בעצמי. שאף אחד חוץ ממני לא אמור לגרום לי להרגיש אהובה או בעלת ערך. אז תגידי לי, בשביל מה אני צריכה זוגיות"?
***
בשבועות האחרונים הלכתי בזהירות בבית. כמו בבתים אחרים, מן הסתם לא מעט מהם, מצאתי את עצמי באמצע מערכה פוליטית בין הסלון למטבח. הדייג ואני נושאים  אג'נדות שונות כמעט בכל נושא. החל באם במהלך מלחמה צריכים להתעדכן (אני מאסכולת ה'אם החדשות יצטרכו למצוא אותי, הן יגיעו לבד', הוא מאסכולת ה'בואו נדליק את כל הטלוויזיות בבית 24 שעות ביממה') וכלה בפיתרון למצב בעזה (הדייג מאמין בהרתעה. אני האמנתי בחן, חסד ורחמים עד שהבנתי שאני לא מוכנה יותר לטפח דעות). וכך מעל ראשי הילדים נעה ציניות בחלל, הלוך ושוב: "כן, נו, בטח, הרי אתה יודע הכל." "לא, ברור, זו את שמבינה".
רציתי להיעלם ושכל הרעש הזה ישתתק.

תומך התפתחות

ואז הגיע הטיפול ההוא, עם השאלה הנוקבת, שעוד אף אחד לא שאל אותי בכזו בהירות. ונבוכתי לרגע, ושאלתי את זו שמולי: "את רצינית? כי אין לי תשובה טובה. רוצה שאבדוק בתטא?"
היא רצתה, ואני עשיתי את המדיטציה הקטנה והמצחיקה הזו שמעלה אותי לשם, כדי להתחבר לספריה האינסופית שלמעלה (כן, אני יודעת שזה הזוי. תודה ששאלתם. ככה אני חיה בשנים האחרונות).
והתחברתי לתטא, ושאלתי רק שאלה אחת: "בשביל מה אנחנו צריכים בן זוג?"
והתשובה עלתה: "הוא מעין 'תומך לחימה', או נכון יותר 'תומך התפתחות'. זה כמו אדם שבחרנו לנו ללוות אותנו, סגן שמינינו לצידנו בניהול פרויקט ההתפתחות שלנו."
וכבר כשאמרתי לה את המילים הרגשתי את ההתנגדות, שהאשה שמולי ביטאה ברגע שאחרי: "סליחה, אני לא מרגישה שבן הזוג שלי תמיד תומך בהתפתחות שלי. לפעמים זה מרגיש בדיוק להיפך".
ואז הגיע ההסבר המפורט: "בן הזוג שלנו מראה לנו איפה אנחנו מסונכרנים עם האדם שאנחנו רוצים להיות, ואיפה לא. כשאנחנו בסנכרון עם עצמנו – הוא לצידנו. כשאנחנו לא מסונכרנים עם עצמנו – נחווה התנגדות מצידו".

ג'י.פי.אס אנושי

וזה הפתיע אותי כל כך, כי מייד כשאמרתי את המילים נזכרתי בספר ששינה את האופן שבו אני מבינה את העולם: "כוחם המופלא של הרגשות". ובספר ההוא, נאמר שהכלי החשוב ביותר שמראה לנו אם אנחנו בכיוון להגשמת השאיפות שלנו או דווקא בכיוון ההפוך – הוא הרגש. בכל פעם שאנחנו מסונכרנים עם מי שאנחנו רוצים להיות, אנחנו מרגישים רגשות חיוביים. בכל פעם שאנחנו לא מסונכרנים עם מי שרצינו להיות, אנחנו מרגישים רע.
והנה, איזה קטע: בתטא אומרים לי אותן מילים בדיוק, רק על בן זוג. כלומר, במילים אחרות – בן הזוג הוא ההתגלמות הפיזית של הרגש שלנו. הוא הג'י.פי.אס האנושי שבחרנו לנו להנחות אותנו בדרך החיים. הוא הסמן שאומר לנו אם אנחנו בכיוון הנכון, או שזה הרגע לחשב מסלול מחדש. כשהוא בעדנו ואנחנו מרגישים יחד – סימן שאפשר להמשיך במה שחשבנו לעשות. כשהוא מתנגד – עלינו להפסיק. הו, הידד, כמה כנועים ופשוטים החיים יכולים להיות אם רק נשמע בקולם של בני הזוג שלנו. הללויה.

העיקר זו החויה

הייתי מאד מרוצה מעצמי במשך יומיים. ואז, בשיחה עם זוג חברים טובים, כשסיפרתי להם בהתרגשות מה ראיתי, העיר הגבר שביניהם: "אבל איך אני יודע לאן האשה שלי צריכה לפנות כדי להיות בסנכרון עם עצמה? אין לי מושג".
ואז היא חייכה, אהובתו החכמה, וענתה לו: "זה לא משנה בכלל. אם אני חווה את מה שאתה אומר כהתנגדות, סימן שאני לא מסונכרנת עם עצמי. ואם אני מקבלת את מה שאתה אומר באהבה, לא משנה מה אני עושה עם זה, סימן שאני בדיוק בכיוון הנכון".

העיקר זו ההתנגדות

ובאותו רגע הכל התחבר לי. פתאום הבנתי לעומק מה אמרו לי בתטא.
התנגדות, זו מילת המפתח. בכל פעם שאנחנו מרגישים התנגדות, אנחנו כבר לא בסנכרון עם עצמנו – עם האדם שאנחנו רוצים ומתכוונים להיות. וזה לא משנה אם אנחנו אלה שמרגישים התנגדות כלפי מישהו אחר, או שאנחנו מרגישים שמישהו אחר (בן זוג, למשל) מתנגד לנו.
כי כשאנחנו מדויקים ושלמים ושקטים עם עצמנו, אנחנו לא חווים שום דבר כהתנגדות. לא קור ולא חום ולא כעס ולא פחד. אנחנו יכולים לקבל תפיסת עולם שונה משלנו בשקט ובשלווה, ולדעת שהיא לא קשורה אלינו: היא רק ביטוי עצמי של זה שמולנו. ואם הוא צודק, זה לא אומר שאני טועה. זה רק מוסיף – אם אני בוחרת בכך – לעושר של ראיית העולם שלי.

התפקיד: להיות מי שהוא

וזהו התפקיד של בן הזוג בחיינו: לעמוד שם זקוף ולבטא את עצמו. בכל מאודו ובכל יכולתו. להיות מי שהוא, גם (במיוחד) אם זה מאד שונה ממי שאנחנו. בלי הנחות. בלי השתדלויות לרצות ולשמח. להיות שם עם כל מה שהוא מביא לעולם הזה, כולל דברים שלא ממש מקובלים עלינו.
כי כך, רק כך, הוא יכול להיות תומך ההתפתחות שלנו, או תומך הלחימה שלנו: תלוי באיזה כיוון נבחר.
כי כך אנחנו יודעים: כשאנחנו מתנגדים למי שהוא ולמה שהוא מביא לפתחנו, סימן שאנחנו לא מסונכרנים עם העצמי הגבוה שלנו; עם מי שתכננו להיות. אנחנו לא שקטים ולא בטוחים ברגשות שלנו, באמת שלנו, במה שאנחנו בוחרים להיות. ובגלל שאנחנו לא שקטים ולא בטוחים, כל ביקורת מערערת אותנו; כל דבר נחווה כהתנגדות.
וכשאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא, ולא מרגישים שמה שהוא מביא זו התנגדות אלינו, אלא ביטוי של עצמו – סימן שאנחנו מסונכרנים עם מי שרצינו להיות. אנחנו האנשים האוהבים, המקבלים, והשקטים והבטוחים בעצמם שהתכוונו להיות.
אנחנו יודעים, כמו שאומרת המורה שלי, ניצה יניב, בקורס המופלא שלה "בריאת מציאות", שהעובדה שיש לו מקום לא באה על חשבון המקום שלנו. שהאמת שלו לא באה על חשבון האמת שלנו. להיפך: באנו לכאן כדי ללמוד להתפתח כתוצאה מהמגע והקשר עם השונה.
ובכל פעם שנדמה לנו שעשינו עבודה, שהתפתחנו, הוא שם, בבית, כדי להזכיר לנו: ואת זה ניקיתם? ואת זה? ואת זה?
ולזה את כבר לא מרגישה התנגדות? ולזה?  ולזה?
***
באנו להכיר את עצמנו דרך האחר.
בחרנו לעצמנו תומך שיזכיר לנו הכי מקרוב שאנחנו לא רוצים לחוות התנגדות. בחרנו תומך שמוכן לעורר התנגדות, וגם אם נרצה לא נוכל להתכחש לקולו וקיומו.
וזה לא קל להיות במקום שלו. אני יודעת. לא קל להיות זה שמקפיץ בי כל כפתור שעדיין עובד על אוטומט.
ואני מודה לו. שהוא לא מנסה להיות מישהו אחר כדי לשמח אותי, כי בכך הוא ימעל בתפקידו.
ואני מודה לי, על האומץ להמשיך ולגלות התנגדות, לנקות להתנגדות, להרפות, להמשיך בדרך.

ואת השיר הפעם אני מקדישה לס' ו-ר', שכל פעם מלמדים אותי עוד משהו שלא ידעתי על אהבה