כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

תישארי ברצון

פוסט ובו ידובר: על רצונות, על החלטות, ועל נומרולוגיה קבלית

לאחרונה, אחד האנשים האהובים עלי ביותר בעולם עמד בפני החלטה חשובה. הייתה לי (כמובן שהייתה לי) עמדה ברורה לגבי מה עליו לעשות. יותר מזה: להחלטה שלו הייתה השפעה משמעותית עליי. ועם כל זה, היה לי ברור שההחלטה צריכה להיות שלו ורק שלו; שכל השפעה שלי בעניין תעשה לו (ולי) חטא.
אני שונאת החלטות חשובות. שונאת את ההתפתלות וההתלבטות שזה עושה לי בבטן. עוד יותר קשה לי כשהאהובים עליי מתלבטים ומתחבטים ולא מצליחים לקבל החלטה. והכי קשה לי עם החלטות של אחרים שמשפיעות על חיי, אבל לי אין השפעה עליהן – החלטות שמראות לי כמה קטנה השליטה האמיתית שבידיי. לכן, אחרי שבועות של קשיי הירדמות, עשיתי את הדבר הנכון היחיד שיכולתי לעשות: עשיתי לעצמי טיפול תטא-הילינג, וביקשתי לנקות לחלוטין את הרצון שלי בתוצאה כזו או אחרת. ביקשתי שלא יהיה לי איכפת אם הפור ייפול לכאן או לכאן.
בעיני התטא שלי ראיתי את הרצון נשלף ממני כמו אד לבן צפוף מקומקום. פקחתי עיניים נקייה לחלוטין מהרצון שאותו אדם יפעל כך או אחרת. יותר מזה: לא הבנתי מה רציתי ממנו, ולמה האמנתי שההחלטה שלו בכלל משמעותית – עבורו ועבורי. לפתע היה לי ברור שכל מה שהוא יחליט יהיה בסדר גמור. לחלוטין ובאופן שלם. תחושת ההקלה שהציפה אותי הוכתמה רק במעט אשמה על האופן שבו רמזתי קודם לתוצאה המועדפת עלי, מה שאולי ידחף אותו להחלטה לא עניינית.
אבל הנס שקרה לי התרחב: למחרת אותו אדם אהוב סיפר לי כבדרך אגב שנגמרו לו ההתלבטויות. שהוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. שום דבר לא זז לי בפנים חוץ מהקלה על כך שגם הוא הגיע לשקט. חייכתי ואהבתי אותו כרגיל.

(פסקה בסוגריים:

אם מישהו קרוב אליכם מתחבט ומתלבט, ואתם נורא רוצים שהוא יחליט כבר, אני ממליצה על הדרך הזו: נקו את הרצון שלכם מהמשוואה. כל זמן שאתם רוצים בשבילו, הוא ימשיך להתלבט, כי אתם מחזיקים בשבילו חלק מההתלבטות. הוא יכול לתת לכם להחזיק בשבילו את הבעד, למשל, ולקחת לעצמו את כל הנגד. ברגע שתרפו, הוא יוכל לזהות שכל הצדדים נמצאים אצלו, ולהתייחס אליהם במלואם. יותר מזה: במרחב שייפתח הרצון שלו יכול להתפתח במלואו. לא בטוח שהוא יחליט כמו שרציתם שהוא יחליט, אבל בטוח שמרגע שתזיזו את הרצון שלכם, ההחלטה תתקבל במהירות ובאופן נקי).

על הרצון

בשנתיים של הבלוג הזה שאלתי וכתבתי לא מעט על אודות הרצון. מה מניע אותו. האם רק מחסור במשהו, או שמא משהו אחר. האם הוא קריטי במסע שלנו אל הגדילה. לכן הפתיע אותי המהלך הפנימי האחרון הזה, שהסביר לי מה באמת אני רוצה: להפסיק לרצות. להפסיק לרצות בשביל אחרים, ולהפסיק לרצות בשביל עצמי. להפסיק את המתח הזה, הבלתי נסבל, המתיש, שאוחז בי כשאני רוצה משהו מסוים בכל כוחי ובכל מאודי, ומתה מפחד שלא אצליח להשיג אותו. ולא פחות, להפסיק את המתח שאופף אותי רגע אחרי האושר של השגת היעד, מפחד מכך שאאבד אותו.
אני רוצה להיות שוות נפש: מקבלת בברכה כל תוצאה. שקטה ושלווה ולא מתאמצת כשהדברים קורים. Un- attached, כמו שקוראים לכך בפילוסופיות מזרחיות מסוימות.
רק שמייד כשהבנתי שזה מה שאני רוצה, אחזה בי הבהלה: הרי אינני רוצה לחיות בלי רצון. אדם בלי רצון נדמה לי תמיד כאדם נטול חיות. הרצון – כך אני יודעת – הוא כוח החיים הפנימי שמניע אותנו לגדול ולהתקדם; לפעול ולעשות בעולם הזה שכל מהותו הוא פעולה ועשייה. אז איך אבקש להיות נטולת רצון?

ההבדל בין רצון לתכנית

למרבה המזל בדיוק כשהרהרתי בכך התקשרה חברתי הטובה והחכמה מ' (אני יודעת, בורכתי. מעטים הם המקומות כמו מצפה הילה שבהם יש כל כך הרבה חברות טובות וחכמות, שלא רק אפשר לקבל מהן מתכון לעוף בקדירה, אלא גם לחיים מפותחים יותר). "השאלה היא מהו הרצון", אמרה מ', "ומה בדיוק את רוצה", ואני הבנתי שזה המפתח לדיוק ולתשובה: מהו בעצם רצון אמיתי.
רובנו התרגלנו מילדותנו לרצות משהו מסוים; בעל ממשות חומרית. את העוגייה. את הכדור. את החברות של החתיך של השכבה. להתקבל ללימודים שרצינו. את העזרה הכספית של ההורים כדי ללמוד שם. את הג'וב המעולה. את הפרס על ההישגים שלנו, בחומר או בתעודה. את ההיריון. את הילד הנוסף. את הבית שמצא חן בעינינו. באותו אופן למדנו לרצות שאחרים ינהגו בצורה כזו או בצורה אחרת: שההורים יתייחסו אלינו. שזה שאנחנו אוהבים ירצה בנו. שהוא יסכים להתחתן איתנו, לעשות לנו ילד, לקום אליו בלילה במקומנו, להביא מספיק כסף, לחזור הביתה מוקדם.
והטעות שלנו היא שהתרגלנו להשתמש במילים "אני רוצה" כדי לתאר את כל זה, במקום לומר: "יש לי תכנית ואני מתעקשת שהיא תבוצע, ואם לא אני אצעק ואצרח ואבעט ואבכה או אכנס לדיכאון או אפילו אחלה".

מה שמסתתר מתחת לרצון

כי מה שנדמה לנו כרצון בעצם איננו רצון – אלא תכנית. הרצון הוא משהו אחר, פנימי יותר, עמוק יותר. כשהילד רוצה כדור או עוגייה הוא רוצה משהו אחר: את האופציה לחוות עונג או לספק עניין. כשאנחנו רוצים את החברות של החתיך של השכבה אנחנו רוצים להרגיש אוהבים ואהובים, להרגיש שיש לקיום שלנו משמעות; או לחוש שגדלנו. וזו הסיבה שילדים בני שישים יושבים אצל הפסיכולוג ובוכים שהוריהם בני השמונים לא קנו להם מתנה ראויה לבר מצווה: מה שחסר להם אז זו התחושה, לא הדבר עצמו. כי כשאנחנו רוצים ללמוד, או לעבוד בג'וב נחשק, או להתחתן, או ללדת – אנחנו בעצם רוצים את אותם דברים שרצה התינוק והפעוט או הנער: מה שמעניין אותנו באמת זו התחושה, המהות; האפשרות לבטא את עצמנו, את היכולות המופלאות של הגוף והנפש שלנו; שוב ושוב, בטור עולה.
העניין הוא שאת היכולות הללו יש אין ספור דרכים לבטא. הרי יכולנו לאהוב כל כך הרבה אנשים ולהיאהב על ידם; להשיג משמעות בעזרה למעוטי היכולת או בקשב רב יותר לילדים שלנו או בלמידת סריגת אצבעות או בציור או בכתיבה. רק שאנחנו החלטנו שיש דרך אחת טובה להשיג את התחושה, וכל השאר לא שוות. ולכן אנחנו שמים את כל יהבנו ומרצנו וכוח השכנוע שלנו על כף המאזניים, כדי שהיא תיטה לצד המסוים שבו בחרנו, למה שתכננו, ובטוחים שרק אז יגיע אלינו השקט והשלווה המיוחלים. ומרגע שהכף נטתה, אנחנו עומדים לידה, לחוצים ומתים מפחד מכל עלה מקרי שהמציאות תנחית עליו וישנה את התוצאה.

לחפש עמוק יותר

ומה שאנחנו לא מבינים, והגיע הזמן שנבין, הוא שהשלווה תגיע רק אם נזוז מהמאזניים הדמיוניים ששוקלים את חיינו (ובטח מהמאזניים ששוקלים את חייהם של אחרים) ונחפש עמוק יותר. את המהות ולא את התוצאה, את התחושה ולא את התכנית, את הרעיון ולא את הביצוע.
חובה עלינו להישאר עם הרצון: אבל עלינו לברר באמת ולעומק מהו הדבר הזה שאנחנו רוצים. מה מסתתר מאחורי הרצון שלנו שהילדים יתנהגו סוף-סוף כראוי (מאחורי הרצון לקבל אישור מהמורה יכול להסתתר, למשל, הרצון העמוק לעשות את הדבר הנכון, להיות הורה משמעותי). מה מסתתר מאחורי הרצון ללדת. להרוויח. לקבל אהבה מאדם מסוים. ואז – מרגע שגילינו – לראות איך התכנית הופכת חסרת משמעות; אופציה אחת מני רבות לקבל את הדבר הזה שאנחנו רוצים באמת: לתת מעצמנו, לבטא את עצמנו, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
ואז נוכל להמשיך להיות בעלי כוח רצון, אבל לא שבויים ברצון שלנו. הוא יהפוך לכלי שרת בידינו ולא למה שמנהיג אותנו. נהיה בלתי פגיעים למציאות ולתהפוכותיה – כי המציאות יכולה חופשי לקלקל לנו תכניות, אבל היא לא יכולה לקלקל את היכולת שלנו לבטא את עצמנו, את הכוח שלנו, את היופי שבנו. כי כשהרצון הוא אמיתי ומהותי, עמוק ולא תלוי תוכנית – באמת אין דבר שיכול לעמוד בפניו. הרי אף אחד לא יכול להפריע לנו להיות אוהבים יותר, נקיים יותר, יצירתיים יותר. חוץ מהתכניות שלנו, אף אחד לא יכול להפריע לנו לגדול.

ומשהו על נומרולוגיה:

לא קל לנו לוותר על התכניות שלנו. במיוחד לא קל למספרים השבויים באשליית השליטה (אנשי 1 ו-7, אנשי הנתונים והתכניות, ואנשי 8 – הבוסים האולטימטיביים) ולאלה שעסוקים בפרטים (אנשי 4 למשל). הרבה יותר קל לאנשי 9, שרואים את התמונה הגדולה, או לאנשי 3 ו-5, הגמישים והספונטניים, לעזוב את התכניות ולהתמקד ברצון הפנימי ובזרימה הטבעית של המציאות.
אבל לכולנו, בלי יוצא מן הכלל, הנומרולוגיה יכולה לעזור למצוא אופציות נוספות. כי כל מספר במפה שלנו, שדוחף אותנו לממש משאלה כזו ולא אחרת, ניתן לפרשנויות נוספות. ייעוץ נומרולוגי יכול לספר לנו מה עוד יביא לנו סיפוק בתקופה זו של חיינו; מה יגרום לנו לגדול, לעלות רמה, לממש את כישורינו, להלהיב אותנו.

ואז זה יקרה: משהו ייפתח בנו, משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש