איך יודעים מהו המאמץ הנכון, ומתי מותר פשוט להרפות ולנוח?
"איך אני רוצה שמישהו פשוט יגיד לי 'תנוחי'", אמרתי לחברה לפני שבועיים, בעודי מפרפרת מסביב לשעון בין עבודה לעבודה לבית למחשבות מייסרות על כל מה שלא הספקתי.
ואז מישהו אמר לי. נדבקתי בשפעת, וכבר שבועיים עברו ועוד לא הצלחתי לצאת ממנה לגמרי. בזמן הזה העברתי הרצאות, כתבתי כתבות, הסעתי הסעות, אפילו עשיתי טיפול תטא או שניים, כשלרגע הרגשתי טוב יותר. ובין לבין הייתי חולה ודואבת. ולא הבראתי, אולי בגלל – כמו שהבת שלי אמרה לי: 'את לא נחה. אם היית נחה היית מחלימה' (ורגע אחר כך היא הזכירה לי לקחת אותה לחוג).
הכל חשוב מדי
אני לא טובה בלנוח. טובה בזה רק להפוגות קצרות וקטנות. לא באמת יודעת לקחת את הזמן ולעצור, להרפות. לעזוב. הכל נראה לי חשוב מדי, או מאכזב מדי אחרים, או מאכזב מדי את עצמי.
ניצה יניב, המורה שלי ל"תדר החדש", דיברה באחד הקורסים שלמדתי אצלה על כך שיש הבדל בסיסי בין אנשים אקטיביים לפאסיביים; שלכל אחד מהם קשה משהו אחר. לראשונים קשה להניח, לאחרונים קשה ליזום. ולי? לי קשה לשבת בשקט כשמשהו מתרחש. אקטיביות זו אני, מתברר. התגובה הבסיסית שלי היא לעשות משהו, רצוי מהר.
חלק מזה נובע מכך שגדלתי בתרבות שמעריכה מאמץ ועשייה, לא משנה מה התוצאה. חלק אחר הוא אחריות פשוטה: הידיעה שכל מה שאני עושה או לא עושה יש השלכות. אם לא אעשה, מישהו אחר ייפגע. ויש גם חלק של אחריות יתר: אני יודעת, יש כנראה לא מעט דברים שאני יכולה להניח מידי ומישהו אחר יתפוס. לפעמים קשה לי להבחין ביניהם: בין האחריות לבין אחריות היתר.
לא יכולה הכל
אבל בעיקר, אני חושבת, קשה לי המחשבה שאני לא יכולה הכל, כל הזמן. קשה לי לקבל את מגבלות הכוח, את מגבלות היכולת. אני רוצה גם וגם. אני רוצה להחזיק בכל החזיתות. אני רוצה שיהיה לי את כל הזמן שבעולם.
ואז מגיעות המחלות ומאותתות לי – עד כאן. את לא יכולה. תבחרי. אם את הולכת להרצות בבוקר, תבלי את שאר היום במיטה. אם את בוחרת לעבוד, לא יהיה לך כוח לבשל. את חייבת מדי פעם לנוח.
וזה כל כך מדכא אותי, ההכרה במגבלות היכולת. ההכרה במגבלות הזמן. ההכרה במגבלות הכוח. וכשאני חושבת על זה אני מרגישה צרה וקטנה ועלובה. לא מספיק מסוגלת.
להגיע לרמת המהות
אבל אז אני נזכרת במה שאני תמיד מלמדת כשאני מרצה על פתרון קונפליקטים: שבמציאות באמת אי אפשר גם וגם, כי במציאות המשאבים מוגבלים. אי אפשר להיות בשני מקומות בזמן אחד. אי אפשר לעשות שלושה דברים בו זמנית. אי אפשר לעשות בלי סוף בלי שייגמר הכוח.
אבל מתחת לרמת המציאות ישנה רמת המהות והמשמעות – הרמה של הרצון העמוק שמתחת למשימות. וברמה הזו אין גבול ואין הגבלה.
וכדי להגיע לרמת המהות, כל מה שאני צריכה זה לשאול "לשם מה". לשם מה אני רוצה להרצות? לשם מה אני רוצה לבשל? לשם מה אני רוצה לראיין, או לכתוב, או להסיע?
ושמה נמצאת המהות: כי מה שאני רוצה זה לא לכתוב, אלא לשתף בתובנה. לא להרצות, אלא לפתוח לבבות. לא להסיע, אלא לעזור לילדים להתפתח.
ואת זה אני יכולה לעשות ביותר מדרך אחת: יש יותר מדרך אחת לשתף בתובנה, לפתוח לבבות, לעזור לילדים להתפתח. חלקן טובות יותר, חלקן יעילות פחות. אבל לא כולן דורשות מאמץ, ולא כולן ברגע זה.
מה את רוצה?
במילים אחרות: אני לא חייבת לעשות כל הזמן. אבל אני כן חייבת להבין מה אני רוצה. כי כשאני מבינה, אני יכולה לבחור את המאמץ הנכון במקום את המאמץ המוגזם, הסיזיפי. אני יכולה לשאול: האם אני עושה "כי צריך", "כי תמיד", "כי אין ברירה", או כי באמת זה מה שישרת באופן הטוב ביותר את מה שרציתי להשיג?
כשאני מבינה, אני יכולה להיות מדויקת.
כשאני מבינה, נפתחות בפני עוד דרכים.
כשאני מבינה, אני יכולה גם לנוח.
אז זה מה שאני לוקחת לי כמטרה לשבוע הקרוב (השבוע שאחרי המחלה הוא הכי מעייף, כי מנסים להספיק הכל): אני רוצה להבין מה אני רוצה. ואז למצוא את הדרך הכי מדויקת, הכי עניינית, הכי פחות מעייפת – להגיע לשם.
ואז יתפנה לי גם זמן לנוח.
נ.ב. רוצים גם להבין מה אתם רוצים באמת? מוזמנים לטיפול תטא. נזיז הצידה את כל ה"צריך" ו"חייבים", ונראה איך משיגים בקלות במקום במאמץ.
נ.ב. 2: "But you cant stop nothing If you got no control Of the thoughts in your mind" מוקדש למ', שהזכירה לי השבוע לשאול מה אני רוצה.
שלום מור, רק רציתי לומר שאת כותבת מקסים, אמיתי ובמקום כל פעם מחדש… את משדרת גלים שאני בטוחה פוגשות הרבה נשים את עצמן כל פעם מחדש. המשך הצלחה בכל.
ואני הייתי מצרף לסוף הפוסט שלך, מורי, את קטע הוידאו הבא, ישן ואמיתי:
https://www.youtube.com/embed/ulP6f9zXtTs?rel=0