למה כשאנחנו חסרי אונים אנחנו לא נותנים לאף אחד לעזור? אכן, משונה
לאחרונה שמתי לב כמה אני חוששת מטיסות. לא משנה כמה פעמים אני טסה, אני ממשיכה לרעוד מפחד מחוסר האונים שמתחיל עם שרשרת החיול בשדה התעופה ("ארזת לבד?") ומסתיים רק בשרשרת החיול בדרך החוצה ("passports please"): תמיד אני בטוחה שמשהו בפרטים לא יהיה בסדר, שיעצרו אותי על דרכון לא תקין או אריזת משהו חשוד או שסתם אגיע בתאריך הלא נכון. ובעיקר חוששת מכל הקטע הזה באוויר, כשאני לחוצה בין מרפקים וברכיים זרות, בין מים לשמים.
אז אני עובדת קשה. מאד. לבדוק עשר פעמים שהכרטיסים בתוקף. לצלם את הדרכונים פעמיים. לעשות ביטוח נסיעות מורחב. לבדוק עשרות פעמים את לוח הטיסות, לראות שכלום לא זז. ובדרך להעיק עד אין קץ על בני משפחתי הטסים איתי: להגיד להם שיארזו לבד ואז לעבור אחריהם. לכעוס עליהם שלא השאירו מסודר בבית או שהם לא זזים מספיק מהר בשדה התעופה. להיות אובססיבית ושתלטנית כאילו לא חופשה לפנינו, אלא מסע הישרדות בגולאג.
אל תעזרי לי, תודה
וזה כל כך משונה: עד כמה שגדלתי ולמדתי להתייחס בגמישות יחסית למה שקורה או לא קורה, לזרום עם המציאות, טיסות מחזירות אותי לאותו מקום שהייתי בו לפני 15 שנה, כשנולד בני בכורי: המקום של הרשימות (מתי הוא אכל, מתי החלפתי לו, מתי הוא התעורר). התחושה שאני בטוח לא בסדר (וזה רק עניין של זמן עד שהרשויות הרלבנטיות יגלו את זה). ובעיקר: אין לי מושג מה צריך לעשות, ולכן עדיף שרק אני אעשה את זה ("תודה, אמא, אני ארחץ אותו, כי לי אין מושג איך מחזיקים תינוק ולכן אני לא יכולה לקחת סיכון שאת תעשי את זה, ועוד בלי הפיקוח שלי"). כן, בדיוק כך.
נא להכיר: הבוסית החרדה
וכשאני מסתכלת על זה, אני מבינה שגיליתי כאן עיקרון (שאפילו לא אופייני רק לי): ככל שאני מרגישה חרדה יותר, ככה אני נהיית יותר שתלטנית. יותר קובעת מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה. פחות גמישה לגבי האופציות האחרות.
אני מרגישה חסרת אונים, ולכן מרגישה שאני חייבת לתפוס שליטה.
אני מודה, יש בזה תהליך פסיכולוגי הגיוני: אם אני מרגישה חסרת אונים, אני חייבת להחזיק במשהו כדי לחזור ולהרגיש בטוחה. שליטה נותנת לי תחושה של ביטחון – הנה, אני מנווטת, אני קובעת, שום דבר לא יקרה בלי שאני אתן לו לקרות.
רק שבעומק, התהליך הזה חסר היגיון לחלוטין. אם כבר הכרתי בזה שאני חסרת אונים – מה יעזור לי לקחת את השליטה? אם אין לי מושג, למה לקחת את הכוח לעצמי ולא לתת אותו למישהו שיש לו מושג? ואם אני מתה מפחד בחשכה, מה יעזור לי לשרוק? למען האמת, אם יש סיבה לפחד, עדיף לשתוק, שלא להפוך את עצמי למטרה נעה.
שליטה מדומה
כי שליטה מתוך חרדה היא שליטה מדומה. היא שליטה שיודעת בתוך-תוכה שאין לה מושג מה היא עושה. ולכן היא רק עושה יותר חזק, יותר מרובע, יותר אובססיבי, כדי שמשהו מכל הכדורים שהיא אולי יפגע. כי ככל שאני חרדה יותר, זה אומר שאני פחות פתוחה לקבל את מה שהמציאות מביאה לפתחי: הו, לא: אני מוכנה רק כך, ולא אחרת. כי אם יהיה אחרת, אמא'לה. ולכן אני לא מוכנה לתת לאף אחד להתערב. רק אני.
רק שהשליטה הזו מתוך חרדה היא שליטה מעייפת. היא גובה כל כך הרבה אנרגיה מיותרת ממני, וכל כך הרבה אנרגיה מיותרת מאלה שמרגישים חייבים לשתף איתי פעולה ולתת לי לנהל אותם.
והדבר הכי עצוב בשליטה הזו, הוא שהיא מפריעה לי לקבל עזרה.
(לא, לא עזרה כזו, אבל אני יודעת למה המחשבות שלכם הלכו לשם).
הכוונה היא לכל עזרה. למישהו שיהיה לצידי וייקח עליו חלק מהאחריות. שיוריד ממני את המעמסה הכבדה.
שמישהו יבוא
כי ככל שאנחנו יותר חרדים, יותר מרגישים חסרי אונים, הרי לזה אנחנו כמהים: למישהו גדול וחזק שיבוא וייתן לנו יד; יידע יותר טוב מאיתנו; יבטיח לנו שהכל יהיה בסדר, יוביל אותנו בנפתולי הדבר הזה שמפחיד אותנו כל כך: טיסה, דו"ח שנתי למס הכנסה, גידול ילדים, החיים.
רק שככל שהדבר הזה שממנו אנחנו חרדים נראה יותר מסובך, פחות וודאי – כך אף אחד שמושיט לנו יד לא נראה לנו מספיק בר סמכא, מספיק מסוגל. ואם הוא לא יכול להבטיח שהכל יהיה בסדר, שהמדרון החלקלק הזה שבו אנחנו הולכים לא ייפתח ויבלע אותנו חיים – הרי שאין ברירה אלא לקחת שליטה ולבד. עד הסוף. בלי לתת לשום כדור להימלט לנו מהידיים. גם אם אנחנו כבר קרועים מעייפות מכל העומס הזה. "תודה", אנחנו אומרים לו בנימוס, "אבל אם אתה לא יכול להבטיח שהדברים יהיו בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אז תודה אבל לא תודה".
וכך, אנחנו נשארים לבד. ועוד יותר מפחדים. וחוזר חלילה. כמה עצוב.
מה שעוזר
ולמרות העצב, כשאני מבינה את העיקרון הזה, זה קצת עוזר. ראשית, כי אני יכולה להסתכל על האובססיביים והשתלטניים שסביבי, ולהבין שהם פשוט חרדים. לא יותר ולא פחות. זה לא שהם לא סומכים עלי: הם לא סומכים על עצמם.
ושנית, אני יכולה להסתכל על עצמי האובססיבית והשתלטנית, זו שמוכנה שהדברים יתנהלו רק בדרכה ויוצאת מהדעת כשאחרים סוטים ממה שמקובל עליה, ללטף את עצמי מטאפורית על הראש, ולומר לי בחיבה: "חרדה, הא?"
ואז לשאול אותי בשקט מה כבר יכול לקרות אם מה שאני רוצה לא יקרה. מה הכי הכי גרוע. היום אני כבר יודעת שאם תינוק לא אוכל כל ארבע שעות אלא כל שלוש או חמש או שש, לא קורה כלום. וגם לא אם פספסתי פינה כשרחצתי אותו. מה אדע עוד שנה או חמש לגבי הטיסות? לגבי מס הכנסה? לגבי החיים? מה יקרה באמת אם משהו מהתכניות שאני כל כך חרדה לגביהן לא יתגשם? ומה יבוא בהפתעה במקום התכניות האלו?
עושה מקום
אז אני רוצה להרפות. אני רוצה לנהל פחות, לשתף יותר. אני רוצה לשחות עם הזרם במקום לנתב אותו. אני רוצה לעשות מקום – לאחרים שיקחו את המושכות כשאני ארפה מהן; למציאות שתביא לפתחי תוצאות שלא תכננתי. כי אני יודעת שכשאני עושה מקום נהיה לי מקום: מקום לנוח, מקום ליהנות, מקום להירגע. וכשאני מזיזה את עצמי ועושה מקום (ובעברית – אלוהים), נהיה לי אלוהים, שתופס את כל מה שאני מסכימה לפנות בשבילו. ועליו, בניגוד אלי, אפשר לסמוך לגמרי שמה שהוא עושה בטוח נכון.
נ.ב. 1: אם גם אתכם החרדה דוחפת לעשיית יתר, במקום להירגע, במקום לתת לאחרים – מוזמנים לפגישת ייעוץ או טיפול תטא הילינג. ואז תגיע רגיעה.
נ.ב. 2 שיר שאינו דורש הסברים.