כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

תעשי מקום

בכל מקום שיש בלגן, צריך קודם כל לעשות מקום. לפנות, ורק אז למלא מחדש

אני עומדת ליד חברתי בבוקר, רגע אחרי הילדים התפזרו למסגרות, ומשהו בחיזיון נראה לי מאד מוכר. אולי הטוסט החצי לעוס על השולחן. אולי שאריות השוקו המתקררות בכוס. אולי המדיח שכל מי שצריך ממנו משהו הוציא את אותו משהו והשאיר את כל השאר. אולי הבגדים שמפוזרים ברחבי הבית אחרי שנכשלו באודישנים לבית הספר. אה, כן, נכון: זה נראה בדיוק כמו שהבית שלי נראה אחרי שהילדים מתפזרים כדי לפאר בנוכחותם את מוסדות החינוך.
בזמן שאני מאמתת זיהוי, חברתי מסתובבת אלי, ויש לה בעיניים את אותו שעשוע מעורב במידה של פלצות מהולה בחוסר אונים, שאני מכירה מהבלגן שלי. "טוב", היא שואלת בקבלת הדין, "מאיפה אני מתחילה?"
ומכיוון שהרבה יותר קל לשטוף כלים בבתים של אחרים, אני יודעת מייד מה להגיד. "תתחילי מלפנות את המדיח", אני מייעצת בכובד ראש. "תתחילי מלעשות מקום".
ואני יודעת שהעצה שנתתי לה היא עצה טובה, כי זה ככה לא רק כשמסדרים מטבח או אפילו בית שלם, אלא בחיים. מאד ברור לי שבכל מקום שיש בלגן, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לעשות מקום. קודם כל לפנות, ורק אז למלא מחדש. זה נכון כשמסדרים מטבח, וזה נכון כשמסדרים זוגיות, וזה נכון כשמסדרים הורות – בקיצור, זה נכון כשמסדרים חיים. בתור התחלה, צריך לעשות מקום.

להחזיר למקום

רק שכדי לעשות מקום, יודעת על עקרת בית פיקחת, צריך ראשית – להחזיר כל דבר למקום. כי כמו שעל השיש במטבח נערמים המוצץ של הילד והמצית והמכסה של לכי תזכרי מה, ככה גם בחיים האמיתיים, דברים נערמים לגודל מבהיל כשאין להם מקום משלהם.
הקושי בהורות נוצר כשלא שמנו לב ולא הגדרנו מי הילד ומי ההורה, מי מקשיב ומי קובע, מי אמור לקבל הוראות ומי לתת אותן, מי אמור לתת אהבה ללא גבול ומי אמור לשרוד בלעדיה (כמו שכתבה כל כך יפה דנה ספקטור בטור שלה בסופ"ש האחרון). הקושי בזוגיות קורה לא פעם כשאנחנו שוכחים מה אמור להיות המקום של בן הזוג בחיינו ומכניסים למקומו אנשים אחרים (אמא, חברה הכי טובה, מאהבת) – שיגידו לנו, שירגשו אותנו, שידברו איתנו, שיאהבו אותנו. הקושי בתחום העבודה נוצר כשאנחנו מחליפים בין המקום של פחדים למקום של המטרות, ומניחים נוחיות וביטחון איפה שהיו אמורים להיות ביטוי עצמי והגשמת ייעוד.
וזה קשה, להחזיר כל דבר למקום, כי התרגלנו כבר לזרום ולהניח איפה שנוח. וכי זה דורש מאיתנו לעצור ולהגדיר מחדש. ובעיקר כי זה דורש מאיתנו ללכת עד הסוף עם ההגדרות שלנו: שהרי בכל פעם שאנחנו אומרים "אחר כך אני אשים במקום", הבלגן נמשך.
כדי לפרוץ דרך בעבודה לא צריך לשלוח מייל אחר כך. צריך לעשות את זה עכשיו. ואת הגבול לילד אי אפשר להציב אחר כך, אלא עכשיו. ובכל פעם שאת מתנגדת למה שמביא אלייך בן הזוג, לא מקשיבה או לא מפנה תשומת לב או נכנעת לפחדים שלך במקום לרצון שלו, ואומרת לעצמך שאחר כך כבר תסדרי את זה – את מגבירה את הבלגן.

לפנות את מה שלא שייך

ועוד יותר קשה מלהחזיר למקום זה לפנות את מה שלא שייך, שכבר לא רלבנטי. ואני חושבת שזו הסיבה המרכזית שאנחנו לא ניגשים לסדר את הבלגן בחיים שלנו: כי בתוך-תוכנו אנחנו יודעים שבשביל לסדר צריך קודם כל להיפרד, וקשיי הפרידה קשים לנו משאול. הרי מחפצים ישנים מיותרים קשה לנו להיפרד (בגלל הסמליות, בגלל הזיכרונות, בגלל שאולי נצטרך) – אז איך להוציא מהחיים דפוסים, הרגלים, שגרות, אנשים?
ולמרות שאנחנו יודעים שכדי לעשות מקום לדפוס חדש צריך להיפרד מהישן, וכדי לעשות מקום לאהבה חדשה צריך להשאיר מאחור את הישנה, אנחנו מתקשים להיפרד. הריק הזה כואב לנו. הדבר הבא עוד לא הגיע. אין לנו מושג אם הוא יגיע. אנחנו רק מקווים. ובינתיים, להיפרד ממה שמנחם אותנו (האקס שתמיד מוכן לחבק, ההרגל לישון עם הילד במיטה, העבודה השנואה אבל הבטוחה) – ישאיר אותנו ריקים, חלולים, מפוחדים, תלויים על חבל הבינתיים.
אז לעיתים אנחנו מייצרים תסכול וזעם, כי יותר קל להיפרד איתם מאשר בלעדיהם. כמו צירי לידה חותכים שעוזרים לנו להיפרד ולפלוט את הראוי לחיים משלו; כמו מתבגר שכועס ושונא את הוריו כדי להצליח לקרוע את חבל הטבור הרגשי; כך אנחנו מגייסים תסכול, זעם, שנאה כדי לפנות את מה שלא שייך. והיא גוברת וגוברת, עד שהיא מוקאת החוצה בנחשול גדול של התרסה. וההתרסה – היא זו שמצליחה סוף סוף לשים תריס (וטריז). להפריד את המסרב להיפרד, להשתחרר מחיים אליהם הוא אינו שייך עוד. לעיתים רק הכעס והתסכול הם שמצליחים לגרום לנו לעשות מקום: לעבודה חדשה, לאהבה חדשה, לדפוסים חדשים. ולעיתים אנחנו פשוט מוותרים, וממשיכים לחיות עם אי הסדר, מספרים לעצמנו שיום אחד.

מטבח החיים

כי הרי כל כך יותר קל להרים ידיים, או להאשים אחרים שהם לא מסדרים במקומך. כל כך קל להתרעם על הילד שמקשה עלייך להציב גבולות ("הוא מחליף איתי מקומות!") או על הבעל שמתעלם מניסיונות התקשורת שלך ("זו אשמתו שבמקום לדבר איתו אני מדברת עם אמא שלי!").
אבל האמת היא שהסדר בחיים שלנו תלוי רק בנו. נכון שאת המטבח שהוא החיים שלנו קיבלנו מהבורא. אבל עד כמה השיש יהיה מסודר, זה כבר תלוי בנו. אנחנו יכולים לערום עליו או לנקות אותו. וגם אם ערמנו, אנחנו יכולים בכל רגע ורגע לעשות מקום בשקט, בלי דרמה. להיפרד ממה שכבר לא שייך. לשים כל דבר במקומו, ורק אז לראות מה יש ומה אין.
ואז לעשות מקום לריקנות שבתוכנו. לחלל שמבקש להתמלא. לעשות מקום – באמונה שלמה – שביקום שלנו כל חלל סופו למשוך אליו את מה שימלא אותו.

ומשהו על נומרולוגיה:

לעשות מקום – פירושו להגיע למקום ריק. מבין המספרים, המקום הריק מסומל על ידי האפס: האין המושלם, העגול.
בחישובים הנומרולוגיים, הספרה אפס כמעט ואינה נחשבת. בגימטריה שמשמשת לחישוב ערכים נומרולוגיים של שמות לאפס אין משמעות – האותיות ד', מ' ו-ת' שוות כולן 4. גם בחישוב הערך הכולל של תאריך הלידה זה כך: 20 הוא 2, 50 הוא 5.
אבל במקום אחד יש לאפס משמעות מרכזית: כאשר הוא מופיע במפה הנומרולוגית בתור אתגר.
מהו אתגר בנומרולוגיה? אתגר הוא הוראת הביצוע למשימה התקופתית שלנו. לפי הנומרולוגיה, לכל אחד מאיתנו יש ארבע משימות חיים, או ארבע תחנות בדרך אל הייעוד שלנו, שמכונות בנומרולוגיה "פסגות". כל פסגה היא ציווי שמתקיים לאורך תשע שנים – למשל: לנהל, להקים משפחה, להקים עסק או לטפל.
אבל כדי שנדייק קצת יותר, מול כל פסגה (ציווי) נמצא אתגר: הוראת ביצוע. איך לטפל ובמי, כמה ילדים צריכים להיות במשפחה, באיזה תחום לנהל. הצירוף בין אתגר לפסגה מדייק את התחום שבו עלינו לעסוק בכל תקופה או את הדרך שבה עלינו להתמודד עם ההזדמנויות והמשברים שהיא מביאה (איך יודעים מה מאפיין כל תקופה? בדיוק זה מה שאומר ייעוץ נומרולוגי).
ובתוך כל אלה, ההוראה המיוחדת ביותר היא האפס. כי אפס כאתגר אומר משהו אחר: כל האפשרויות פתוחות. לא משנה באיזה תחום תקים עסק, לא משנה איך תטפל ובמי. העיקר שתעשה את זה, וכל ההזדמנויות יגיעו, בכל כיוון שהוא. כי זהו הלקח המשמח של האפס: כשיש מקום, הכל אפשרי.

שלא לומר שכשאנחנו עושים מקום, נשאר מקום לחבק אותנו. אם זו לא סיבה טובה להשאיר מקום, אני לא יודעת מה כן