כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

תרפי, מאמי, תרפי

פוסט ובו ידובר: על טראומות נוסטלגיות, על פרידות מסטיק ועל נומרולוגיה קבלית

מכיוון שיש לי תחושה שבזמן האחרון די התקרבנו, נפתחנו משהו זו כלפי אלה ולהיפך, אפתח בוידוי חושפני: יש לי מנהג מטורף לחלוטין. לא, אני לא מדברת על שלל מנהגיי הביזאריים, המתאימים הרבה יותר לזקנה ייקית מאשר לעיתונאית בת ארבעים וקצת, דוגמת הליכה יומית בחמש בבוקר או הקפדה על שנת צהריים תקנית. לא, הכוונה היא דווקא למנהג רגשי עקשן, שטרם הצלחתי להיפטר ממנו: אני נוהגת להתבאס קשות ממה שקרה בעבר. כמובן שבכך אני שונה מהותית מחלק נכבד מהסובבים אותי, שנוהגים דווקא להתבאס קשות ממה שיקרה בעתיד.
להתבאסות מהעתיד יש כינוי בעברית: קוראים לה דאגה, והיא ראויה בהחלט לפוסט משלה. אבל היום אני רוצה דווקא להתמקד בזן שלי: נקרא להם, בהרבה רוך ורחמים (כי מגיעים להם רוך ורחמים, תאמינו לי), "האנשים שלא יודעים להרפות".

נוסטלגיה אהובתי

האנשים שלא יודעים להרפות יכולים להתקשות להרפות מכל מיני דברים: מחפצים מיותרים. מהרגלים שפג תוקפם. מפריטים נוסטלגיים. מויכוחים שבעצם הסתיימו (כן, הם אלה שאפשר לראות מסתובבים בארשת מוטרדת שעות אחרי עימות, עונים לעצמם וכועסים על עצמם כשהוא עונה בחזרה). עוד יותר קשה להם להרפות מקשרים שנגמרו, והם נוטים יותר מאחרים ל"פרידות מסטיק" מייאשות, שכוללות "רק עוד פגישה אחת, לגמור עניינים כמו שצריך" (שמובילה כמובן לפגישה שנייה כדי לגמור כמו שצריך את מה שנפתח בפגישה האחת). הם ממשיכים לכאוב ימים, חודשים, לפעמים אפילו שנים – אחרי שנפצעו רגשית. הם טיפוסים נוסטלגיים – ובמילים אחרות, הם לא מוכנים להניח לעבר. לא: מה שהיה מבחינתם ממשיך להיות, לפחות מבחינת ההתעסקות בו.

עוגה עוגה

למרבה הפלא, רוב האנשים שלא יודעים להרפות לא רואים בכך שום פסול. נראה להם מאד הגיוני להמשיך ולכאוב את מה שהכאיב להם בעבר. מילים כמו "טראומה" או "פצעי ילדות" שגורות על לשונם. הרי קרה פה משהו קשה – איך אפשר להמשיך הלאה כאילו כלום?
כדי לענות על זה, אפצח במשל קולינארי: נגיד שעליכם להכין עוגה. ונגיד שברגע של בלבול שמתם בעיסה מלח במקום סוכר. מה תעשו ברגע שגיליתם את הטעות? רוב הסיכויים שתקללו בשקט, תשפכו את העיסה לפח האשפה, ותתחילו מחדש – או אפילו תקצרו תהליכים ותקנו עוגה מוכנה. מעטים מאד הסיכויים שבמקום זה תשבו על הכורסה שלכם מול הטלוויזיה, עטופים בדליי "האגן דאז" ובחברות הכי טובות, ותשפכו דמעות שליש על מר גורלכם, ועל הטעויות שאתם עושים פעם אחר פעם. למה? כי ברור לכם שזה לא יקדם אתכם לשום מקום, ולא ייצר לכם את מה שניסיתם ליצור.
וכאן בדיוק מסתתרת התשובה לשאלה למה האנשים שלא יודעים להרפות לא מרפים מהכאב על מה שקרה בעבר: כי נדמה להם שהוא יעזור לשנות אותו.

לשנות את העבר

כי זו האמת העצובה על ההתעקשות שלנו להמשיך להתעצב, לכעוס ולהתעסק בדברים שקרו בעבר: נדמה לנו שזה ישנה משהו.
זה כך בין אם עזב אותנו מישהו, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולחשוב עליו. זה כך אם עשינו טעות קשה בשיקול הדעת, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולהפוך בשאלה מה היה אילו פעלנו אחרת. זה כך במיוחד כשנעלבנו, נפגענו, נפצענו – ואנחנו ממשיכים לחטט בפצע הכואב. בכל המקרים האלו, אנחנו לא מסוגלים להרפות, לא בגלל שהמחשבות והרגשות האלה גורמים לנו עונג (הם לא), אלא כי נדמה לנו שבכך אנחנו מוותרים על האופציה לתקן. כאילו כל זמן שאנחנו ממשיכים להיצמד לזיכרון, עדיין יש לנו יכולת לשנות את העבר, וברגע שנשחרר – האירוע כולו ייחתם סופית, יישאר ככישלון צורב בעברנו, ללא אופציה לשינוי.
אבל האמת היא שבלי קשר למה שקורה אצלנו בראש, מה שהיה היה, וברגע שהוא נגמר – הוא מאחורינו. שום היצמדות לזיכרון לא תשנה את מה שקרה: המציאות זזה קדימה, ומה שהיה נשאר מאחור. גם אם נכאב, נתעצב, נכעס – זה לא ישנה את מה שהיה, כי שום דבר לא יכול לשנות את מה שהיה: זה טיבו של העבר – הוא סגור בפני היד השלוחה מן ההווה.

לשנות את העתיד

אבל גם אם את העבר אין דרך לשנות, קיימת דרך לא לשחזר אותו. והדרך הזו היא הפוכה בדיוק מהדרך שבה אנחנו בוחרים כשאנחנו ממשיכים להתעצב עליו. והדרך הזו היא לעזוב – ברגע זה ממש – כל מחשבה שלילית על העבר, ולהתחיל לחשוב מחשבות שמחות ושונות – בהווה.
נשמע משונה? לא קשור? תמוה? אסביר ולאלתר. כל זמן שאנחנו חושבים על העבר בעצב ובכעס, אנחנו נשארים באותו דפוס רגשי שהביא אותנו לתוצאה שלא אהבנו. בין אם מדובר בדפוס של חרדת נטישה, של הלקאה עצמית, של ביקורת, של כעס, של אשמה – כל זמן שאנחנו שקועים בדפוס הרגשי/מחשבתי הזה, נמשיך למשוך אלינו התנסויות מאותו סוג.
הדרך למשוך אלינו התנסויות מתקנות, חיוביות, מלאות ביטחון, אהבה וקבלה, היא להתחיל לחשוב ולהרגיש רגשות של ביטחון, אהבה וקבלה. זהו. רק זה. ממש להסיח את המחשבה במודעות ובנחישות מכל מה שמכווץ אותנו, ולפנות לחשוב מחשבות אחרות. (נשמע לכם ממבו-ג'מבו אנרגטי רוחני? בסדר. רק תחשבו איזה סוג של אנשים יתקרב אליכם כשאתם שופעים מרירות, כעס ואשמה, לעומת סוג האנשים שיתקרב אליכם כשאתם קורנים בחדוות יצירה, אהבה ושמחה. עם מי תרצו לבלות, לעבוד, להתחתן?). עלינו פשוט להרפות מהמטען הכבד של העבר, ולהניח אותו בצד הדרך – ולו רק כדי להתנסות במה שמתחיל לקרות.

אבל איך להרפות?

אבל איך עושים את הדבר הזה? איך מרפים מהעבר, כשאנחנו פצועים וחבולים ממנו? איך להתחיל לשמוח אם כרגע אנחנו עדיין כואבים? זה פשוט יותר ממה שנדמה: עלינו להבין שבכל רגע נתון אין לנו אופציה לשנות את העבר – אלא רק לבחור את ההווה. ובהווה, לא משנה באיזו סיטואציה פיזית אנחנו נמצאים (בלי כסף, בלי אהבה, בלי תקווה, בלי בריאות או בלי כל דבר אחר), יש לנו רק שתי אופציות: להיות שמחים או להיות עצובים.
ובכן, בנקודה הזו שבה אתם נמצאים – בלי מה שזה לא יהיה שחסר לכם – מה יציב אתכם במצב טוב יותר, שמחה או עצב? מה עדיף להיות: עני ושמח או עני ועצוב? לא אהוב ושמח או לא אהוב ועצוב? חולה ושמח או חולה ועצוב?
התשובה ברורה: לא משנה באיזה מקום המציאות הפיזית הציבה אותנו, תמיד עדיף להיות בו שמחים. ברגע שמבינים את זה, קל יותר לעזוב את המטען של העבר, ולאפשר לעצמנו להיות שמחים. איך נהיים שמחים? מחפשים את המחשבה המקלה הבאה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. כל מחשבה שמרפה את הכיווץ, מקרבת אותנו למקום הנכון. ואז, כבמטה קסמים (אל תאמינו לי, תנסו את זה בעצמכם), פתאום מתחילים להגיע האהבה, השמחה, הביטחון, הבריאות.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, יש הבדל בין המספרים השונים ברמת היכולת שלהם לשחרר ולהרפות מן העבר. אנשי 2 מתקשים להיפרד באופן כללי – מאנשים, מחפצים, מסיטואציות, מהעבר. קשה להם להתחיל מחדש יותר מאשר לאנשי 1, למשל, שרק להוטים להתחיל מחדש ולהשאיר מאחוריהם את מה שהיה קודם, או מאנשי 8 שמבחינתם העבר הוא כמעט חסר חשיבות, ומה שמשנה הוא רק הרגע הבא.
גם אנשי 7 מתקשים במיוחד להרפות: אלה שהמספר 7 מופיע במקומות משמעותיים במפה הנומרולוגית שלהם (ביום או בחודש הלידה, בנתיב הגורל או ובמקרים מסוימים גם בפסגות שלהם), מתקשים לשחרר: פרפקציוניסטים שכמותם, הם מתעקשים לברר עד הסוף, לחקור ולחפור, ומתקשים לעזוב רגשות ומחשבות. גם אנשי 9, שעסוקים רבות במה שלא בחרו ובמה שלכאורה פוספס, מתקשים יחסית להרפות מהעבר, למרות שהאנרגיה שלהם דוחפת אותם קדימה.
אבל לא משנה מהם המספרים שלנו – לכולנו יש נטייה לנסות להיצמד בדרך כלשהי לעבר, למוכר, לנוח. ייעוץ נומרולוגי יכול להראות לנו מה בחיינו עבר זמנו, מתי מגיעה תקופה חדשה שדורשת חשיבה חדשה, שתוביל – עם עבודה פנימית מדויקת – לתוצאות חדשות.

ואם עוזבים את מה שהיה, כל מה שנשאר הוא: עכשיו. קבלו עונג צרוף של שיר